אנשי חמשת האחוזים: הפקיד שהצליח לתקן בעצמו את החוקה

ווטסון, פקיד טקסני ממושקף שגילה עוולה שלטונית היסטורית, יצא לגמרי לבדו למלחמה שנמשכה עשור. הוא ניצח. מי הם אנשי חמשת האחוזים ולמה אני כל כך אוהב אותם?

גרגורי ווטסון הוא אקטיביסט. הוא לא נועל סנדלים ואין לו קול משולהב: הוא פקיד טקסני ממושקף, ולמען האמת עושה רושם כמעט אדיש. מי שיתפתה לרושם הזה יטעה טעות גסה, כי גרגורי ווטסון הוא האיש שגילה עוולה שלטונית היסטורית ויצא, לגמרי לבדו, למלחמה שנמשכה עשור שלם, רק כדי לחסל את העוולה הזאת. וגם ניצח במלחמה הזאת.

נחשפתי למהלך יוצא הדופן של ווטסון ממש במקרה. שיטוט בוויקיפדיה הוביל אותי לתיקוני החוקה האמריקאית, מסמך מאלף. מה שסקרן אותי במיוחד היה התיקון האחרון, ה־27, שקובע שכל שינוי בשכר נבחרי הציבור יחול רק לאחר הבחירות, כדי שהמחוקקים לא יוכלו להעניק לעצמם טפיחה כספית על השכם; במילים אחרות, להפריד בין החתול והשמנת. זה תיקון חשוב שהמחוקקים הישראלים יכולים ללמוד ממנו שיעור בהלכות הגינות, אבל היתה עוד סיבה לכך שהוא צד את עיני: הוא הוגש ב־1789, אבל אושר רק ב־1992 – אחרי 203 שנה.

למה זה קרה? בעיקר בגלל ההליך הסבוך של הוספת תיקון לחוקה: תיקון מוצע צריך לא רק לקבל אור ירוק מהקונגרס, אלא גם אישור ברוב גדול בפרלמנטים של 75% מ־50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית. כשאותו תיקון, התיקון ה־27, הוצע – ארצות הברית מנתה רק עשר מדינות. שבע מהן אשררו אותו במהרה. אלא שלפני שהשמינית נתנה את חותמה הצטרפו עוד ועוד מדינות, והרוב הנדרש היה גדול בהרבה. ברוב המדינות המצטרפות הפרלמנטים שכחו לדון בתיקון, או העדיפו "לשכוח" אותו. איפשהו במאה ה־19 הוא נזנח ונקבר כה עמוק שברוב ארה״ב איש כבר לא זכר את קיומו.

אבל ב־1982 ווטסון, אז סטודנט לתואר ראשון בטקסס, חיפש נושא מעניין לעבודה שהיה עליו להגיש, ואיתר את התיקון. אגב באותה שנה בישראל נולדנו אני וחברי הטוב דורון, ותישארו רגע כי זה קשור. אחרי הצבא הגינו יחד את מה שכינינו 'אסכולת חמשת האחוזים', תאורייה ששינתה את חיי.

התאוריה הפשטנית מעודדת עשיית כל פעולה שיש לה לפחות 5% הצלחה. החל בהגשת הצעה לחברת מקדונלדס להקמת מעין סניף עולמי בו יוצעו לא המבורגרים אלא מגוון המאכלים המקומיים שהם כבר התמחו בהכנתם ומכירתם בעשרות מדינות (הצעתי. הם טענו בתגובה שהם כבר עובדים על זה) – וכלה בלהתחיל עם מישהי שאתה מאמין שאין לך סיכוי איתה. למה? כי במקרה של ניצחון – ההצלחה כה משמחת ומספקת שהיא שווה את כל הכישלונות. מה גם מדובר, מסתבר, באחלה מסננת אנושית. גיליתי שאני נהנה במיוחד מחברתם של 'אנשי חמשת האחוזים'.

מאז שהפנמתי את התאוריה ביצעתי עשרות מהלכים חסרי סיכוי, ואכן אחת לכמה פעמים, בהצלחה. כך היה למשל עם הספר ׳המשכן׳ (שאותו הקדשתי ל׳אנשי חמשת האחוזים׳). וכך היה עם המהלך של ווטסון.

"הייתי צריך לכתוב עבודה על הליך ממשלתי", הוא מספר לי עכשיו. "התחלתי לכתוב על חילוקי דעות סביב התיקון לזכויות שוות לנשים (שלא התקבל), אבל כשישבתי בספרייה וחקרתי את הנושא צד את עיני התיקון מ־1789. החלפתי את נושא העבודה, כתבתי על התיקון ה־27, וקראתי לאשרור שלו. המרצה אמרה שזה רעיון לא מציאותי, ונתנה לי 70".

זו הנקודה שבה רוב הסטודנטים מקללים וממשיכים הלאה. אתה התעקשת. למה?

"גם התעצבנתי על הציון הנמוך, וגם הסתקרנתי מהרעיון ליישם תיקון שהיה קפוא במשך 193 שנה. התיקון המוצע היה הגיוני לחלוטין לדעתי. באותן שנים היו מקרים רבים שחברי הקונגרס הגניבו לעצמם העלאות שכר".

את הקמפיין שבו ווטסון פתח אפשר לכנות רק במילה אחת: אובססיה. "שיגרתי בדואר מכתבים למחוקקים בכל המדינות שבהן המתין התיקון לאישור. בהתחלה זה היה קשה לשכנע אותם. חלקם אפילו לא ידעו שהם משחקים תפקיד באשרור תיקונים לחוקה. אחרי כמה מדינות זה נהיה קל יותר. מה שהיה מפרך במיוחד היה להכין את המכתבים הנלווים, להקליד, לבייל ולשלוח. זה גם היה יקר. היום הייתי מנסה את זה באימייל".

במפתיע, המלחמה הפסיכית הזאת נשאה פרי ראשון מהר למדי: באפריל 1983 נענו המחוקקים במדינת מיין לקריאתו של ווטסון, ואישרו את התיקון ה־27. כעבור עוד שנה, באפריל 1984, הצטרפה גם קולורדו. בשנים הבאות הצטרפו לקריאה עוד ועוד בתי מחוקקים – וב־1992, עשר שנים אחרי שווטסון התקומם על הציון הנמוך שלו, הצטרפה המדינה ה־38, מישיגן, והתיקון החליק בבטחה לחוקה.

היית מופתע כשהתיקון התקבל לבסוף?

"לא. תמיד היתה לי תחושה חזקה שמשום שלא היה דדליין והזמן שיחק לטובתי, אז הקומבינטורים בקונגרס, שהעלו לעצמם בתחבולות את השכר ללא הרף (באחת ההזדמנויות המחוקקים ניצלו תיקון לחוק שעסק בשכר הנשיא, ושרבבו לעצמם תוספת שכר בת 50% – ת"א), יאמצו בסוף את התיקון. צדקתי לחלוטין. בשנים שלאחר אישורו היו פחות ופחות העלאות".

המאבק של ווטסון מספק, כמובן, אלמנט קולנועי, הו־כה־אמריקאי, של ניצחונו של האדם הקטן על המנגנון הגדול. זה מובן מאליו ואפילו נדוש. מה שחשוב הרבה יותר, בעיניי, הוא שווטסון הוכיח שהמאבק לצדק פרלמנטרי מודרני זהה מסביב לעולם, וחידד את היכולת לתעל את הזעם למהלכים יצרניים.

כשאני מספר לווטסון שההצלחה שלו עודדה אותי להקדיש חלק ניכר מהעשייה העיתונאית שלי למאבק לטובת

שקיפות, צדק פרלמנטרי וחשיפת אינטרסנטים, הוא נשמע מרוצה מאוד. הרושם הזה מתחזק כשאני מספר לו על הקשרים שלי עם עמותות שעוסקות בנושאי שקיפות, גם מחוץ למישור המקצועי, ולמסקנה שיש דרכים נוספות לפעולה מעבר ליציאה לרחוב. "מה שעשיתי גרם לי להבין שאם האזרח הממוצע יהיה מעורב יותר בסוגיות פוליטיות, הוא או היא יכולים להוביל להשלכות עצומות על ההליך החקיקתי", הוא אומר.

אני משיב לו שככתב פרלמנטרי, הסוגיה של שכר נבחרי הציבור בישראל מעסיקה אותי לא מעט. 'אני יכול לספר לך שהמצב כאן חמור. רק בקדנציה האחרונה, למשל, חברי הכנסת הקפיצו את שכרם באלפי שקלים. חלקם מקוששים בקביעות תוספות, פועלים בניגוד עניינים, וגונזים מידע שאמור להיות שקוף לגבי שימושם בכספי הציבור' .

"לא מפתיע בכלל. פוליטיקאים, לא משנה באיזו מדינה, מתקשים להיות הוגנים בנוגע לחוקים ולזכויות הקשורים אליהם".

בעשרות השנים האחרונות, אני מגלה, ווטסון עובד כבר בפרלמנט הטקסני. "אני מנתח מדיניות עבור וויליאם קאלֵגארי, חבר בית הנבחרים של טקסס".

נראה שהעבודה ההיא התוותה את המסלול המקצועי שלך.

"אני הכי טוב בעבודה חקיקתית".

איזו עצה יש לך לאזרחים הישראלים?

"אין לי יומרה לתת עצה כזו. מדינות אחרות שונות מאוד מארצות הברית".

וואו. כדי לא לסיים באנטי-קליימקס, הנה העצה שלי:

רדפו דווקא אחר החלום חסר-הסיכוי-לכאורה, כל עוד יש לו לפחות 5% הצלחה.

קשה? חוששים שהסיכויים נמוכים מכדי לנסות? דמיינו לפרטי פרטים כמה יהיה נפלא אחרי שתגשימו אותו. עבורי, זה מספק את הדלק הנחוץ לצאת מאזור הנוחות.

• לגרסה מקוצרת במוסף כלכליסט