עברתי לתל אביב לפני כשנה. מהר מאוד נתקעתי. הרגשתי בתוך לופ. שאני לא מצליח להתקדם – בדרך לאיזה שהוא יעד.
אומרים שמה שחשוב זה הדרך, אבל אני בכלל הלכתי לצידה. תקוע באיזה יקום מקביל בגודלי.
באי הבלוג יודעים שהשנה התחלתי להתנסות בוידאו-ארט. אני חובבן ואין לי שום ציוד – כלום – אבל אני עף על זה. הרחבת ארגז הכלים האמנותי שלי מרחיבה את מנעד הביטוי-העצמי שלי.
את הסרטון הזה צילמתי לפני כמה חודשים. הים והרמזור נראים לי דימויים מושלמים. החוף הוא היעד של סוף יום העבודה, מקום מפגש של חברים ובני-זוג, התשובה המוחצת של למה לעבור מירושלים לתל אביב.
הרמזור, מנגד, הוא האויב. מעכב הבערה. בייחוד לחסרי סבלנות כמוני. החיים אמנם מתחלקים לאלו שמחכים שייתנו להם רשות, ואלו שלוקחים אותה – אך אני הייתי במצב המתנה. במקום רובוטי שלא מאפשר בחירה.
תודה לצלמות המוכשרות לורן אייזו ובלה קובנר
חח נשמח לקבל אותך חזרה 🙂
או שנעבור כולנו לגור בצפון סטייל מלרוז פלייס?
אהבתי.. גדלת בשנה…
מקסים 🙂
אל תתייאש – בסוף תמיד הרמזורים בחיים, אלה שכבר שם ואלה שאתה שם לעצמך מתחלפים לירוק.