מה עושים ח"כי הספסלים האחוריים?

מאת תומר אביטל. פורסם במגזין אוגוסט של ׳ליברל׳. זאת גרסת העיתונאי (כלומר עם תוספות קלות)

ציון פיניאן היה חבר כנסת נמרץ. קשה היה לפספס אותו בכנסת הקודמת ובעיקר בוועדת הכספים שלה. לא אחת אף החליף בראשות הוועדה החשובה את משה גפני, כממלא מקום. לשכתו שקקה ראשי ערים, אנשי אוצר, חברי מרכז הליכוד ולוביסטים. אלא שבעוד שפיניאן היה ידוע בכנסת כפרלמנטר שקולו יכול להכריע הצבעות – לרוב הציבור לא היה מושג מי הוא.

אבל זה היה פחות חשוב. גורמים שרצו להזיז דברים במשכן, ידעו זאת היטב. כשדוד בן בסט, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות ואדם בעל קשרים והשפעה, שאף להפחית את האגרה שמשלמות התחנות, פיניאן היה שם עבורו. גם חברות האנרגיה, קונצרן IDB‏, יצרני הבירה והיין, אל-על ואחרות נהנו מפשרות והצעות חוק שקידם ושענו במידה כזו או אחרת על צרכיהן ורצונותיהן.

גם עיתונאים נהנו מפיניאן. ביניהם החתום מעלה. באחת הפעמים, למשל, סירב האוצר לשחרר לתקשורת נתון מסוים בקשר לרפורמה שהובאה לוועדה. ביקשתי מפיניאן לדרוש את הנתון מנציג האוצר בדיון חי. הוא שינן את השאלה, הטיח אותה בנציג ונענה. פיניאן היה נחמד כמעט לכולם. כמו עשרות חברי כנסת אלמונים-יחסית, לפניו ואחריו, הוא שימש כקבלן ביצוע יעיל לביצוע מהלכים בכנסת, של כל מי שאין לו מהלכים בכנסת. וכמו רבים אחרים באותה סוגה, חלק ניכר מהמאמצים האלה היו כדי לנסות ולנצח את המחלה הקטלנית שמכחידה את רוב יושבי הספסלים האחוריים בכנסת: הבחירות.

חברו הטוב של המגזר הפרטי

ברוכים הבאים לכתבה בה מככבים הח"כים שממעטים להופיע בכתבות. אלה, שבהשאלה מהפרלמנט הבריטי, נכנה "בקבנצ'רס". לנבחרי הציבור שלנו ישנו טווח ראייה מוגבל בדרך כלל, כזה הצופה פני סוף-קדנציה ולא הרבה מעבר לכך. אצל היושבים בספסלים האחוריים, אלו המשובצים בקצה הרשימות המפלגתיות ושזכו להיכנס בדוחק למשכן, הוא מוגבל אף יותר. הזמן שלהם דוחק. כשליש נבעטים החוצה מדי קדנציה. חלקם יעשו כל דבר שיכול להשפיע ברגע זה, עוד היום. לקרוץ לעוד קבוצת מתפקדים, לתפוס עוד כותרת באתר זניח, או לא פחות חשוב – לרקום את קשר הזהב, שיסייע להם במגזר הפרטי או הציבורי, למקרה שיישארו בחוץ. 

מי מהם שמתוודע לפוטנציאל הגלום בקדנציה שלו, מבין שהוא חולש על משאב יקר ערך: ביצוע הכוונון העדין של החקיקה. הם אמנם כפופים לראשי מפלגות בסוגיות כבדות משקל כמו הנושא המדיני או חקיקות מרכזיות. אבל בסוגיות אחרות, יומיומיות, יש להם חופש פעולה נרחב יחסית.

עיקר החופש הזה בא לידי ביטוי בוועדות. בניגוד להצבעות הטכניות במליאה, השקופות יותר לקהל, כאן הכל קורה. קביעת הטבות, עצירת העברות תקציביות וליטוש חוקים. ולמרות זאת, במתרחש בוועדות מתעדכנים לכל היותר קוראי העיתונים הכלכליים, וגם זה רק במקרה הנדיר בו הכתבים נוכחים בדיון או כשמישהו מחזיק באינטרס להדלפה. התקנון אף פועל לטובת הח"כים הזוטרים (שהם לרוב היחידים שטורחים לבוא לדיונים). הם מסוגלים לעצב את החוק הסופי, ללא חשש מביקורת עתידית. פירוט ההצבעות בוועדות – לא מוכנסות לפרוטוקולים.

לא חסרות דוגמאות לבקבנצ'רס שהשתמשו בכוחם בוועדות כדי להטות את המאזניים לטובת המגזר הפרטי. כשנחתה בכנסת הצעת האוצר למזער את הטבת המס לה זוכה "כיל" (כימיקלים לישראל) – מקרה בולט שבו נעמדו משני צדי המתרס הרצון הציבורי אל מול זה של אילי ההון – התגייסו ח"כים שחששו למעמדם, כמו מירי רגב ("כיל מעסיקה כ 7000 עובדים והיא לא יכולה להפגע") ופיניאן, שנאבקו למען פשרה שביקשה לחסוך ממון רב לכיל. ברקע עמדה בין השאר התפקדות של עובדים מכיל לליכוד. כשביקשו לייקר את המס על הפטקוק – דלק בו השתמשה אך ורק 'נשר', שנשלטה אז על ידי נוחי דנקנר – התגייסו פאינה קירשנבאום, פיניאן, דני דנון, ראלב מג'אדלה ובקבנצ'רס אחרים, כדי להעניק לה פטור שחסך עבורה עשרות מיליוני שקלים.

כך גם ברפורמת ששינסקי, להכבדת המיסוי על מצבורי הגז הטבעי. זו זכתה לתמיכה ממשלתית אדירה, חרף עבודת לובי מסיבית ומתוחכמת ("קורבנות" הדוח גייסו בין היתר את ביל קלינטון, כדי שיצלצל ליובל שטייניץ ויבקש ממנו לרכך את המסקנות). מולם, התגודדו ח"כים מהספסלים האחוריים, בנסיון לרכך כמה מהסעיפים. הנה כמה מהתבטאויותיהם באותה התקופה:

רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): "צריך להחריג את תמר (מאגר הגז העצום שגילה יצחק תשובה) ממסקנות ששינסקי";

ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו): "כל הסיפור עם התמלוגים לא יעבוד, כשמחיר החשמל יעלה"; 

יוליה שמאלוב ברקוביץ' (קדימה): "המשקיעים נפגעים";

ציון פיניאן (ליכוד): "ברגע שחתמנו על הסכמים צריך לכבד אותם. צריך להחריג את תמר".

כך קורה גם במקרים אחרים, בולטים יותר או פחות. מתקנות מיסוי, דרך רגולציה על גופי תקשורת, ועד הגבלות פרסום של אלכוהול או סיגריות. כמעט תמיד, חברי הכנסת הפעילים ביותר בעניין יהיו יושבי הספסלים האחוריים.

מדוע אותם ח"כים בוחרים לשמש כשומרי הראש של המגזר הפרטי? "אלו  אותם אנשים שההסתברות שייבחרו שוב נמוכה, והדרייב שלהם לשמור על הכהונה גדול מאוד", מסביר לוביסט בכיר שמבקש, כמו רוב המרואיינים, שלא להיחשף. "הם יודעים שיש להם אולי דלק לקדנציה אחת, אז הם דואגים לעצמם", אומר יועץ בכיר בכנסת, "בקדנציה הזו נתקלתי כמה פעמים בחדר בפינת הוועדה בלוביסט שכועס בנחמדות על העוזרים ואומר 'אבל סיכמנו שהוא (הח"כ) יגיד X‏…' או בח"כים זוטרים שמקבלים סמס מלוביסט שיושב באולם, ואז קוראים את ההודעה בקול רם, לעיתים מבלי שהבינו אותה בכלל. אחד הח"כים מסוף רשימת 'יש עתיד', הוא דוגמה מעולה לזה. את חלקם מטפחים גם כי מאמינים שיגיעו בעתיד לתפקיד שר".

"הם חדשים, ולא מכירים את כללי המשחק ולכן חלקם קופצים מעל הפופיק. הם בטוחים שיהיו מלאי עבודה ויישאו על גלי אהדה ושהם כל יכולים", אומר יועץ שעבר בלשכות של כמה בקבנצ'רס. "התחושה הזאת שורדת, עד שהצעות החוק שלהם נבלמות – ואז מתחילה ההידרדרות. לאט-לאט, הם מבינים שלא כדאי להם לריב עם אף אחד כדי להיבחר שוב. ח"כ מהספסל האחורי של 'קדימה' הגיע למצב שלא רצה להרגיז איש בקדנציה הקודמת, אז כשהיה דיון בוועדת חוקה על הוראת שעה שפגעה בחברות גדולות (פרטי ההצעה שמורים במערכת), הוא סירב להצביע בעדה, וביקש שח"כ אחר מהסיעה יצביע במקומו".

בין לו"ז מוזר לליקוט אייטמים תקשורתיים

מפעלי ים המלח, כיל, מלונות שרוצים להיכלל בכל מיני תכניות להטבות, רכבת ישראל, אסדות הגז של תשובה – הלוקיישנים האלו מככבים בתכנית הסיורים שעורכים חברי הספסלים האחוריים בימים הריקים שלהם. בסביבתו של אחד הח"כים מסבירים: "זה כמעט תמיד מתחיל בארוחה מפנקת, שאחריה מגיעים כל האנשים החשובים של החברה. הח"כ המשועמם שלי גם לא מסרב לכנסים של לשכות וארגונים שונים, כשמותר כמובן שזה יהיה על חשבונם. אז לפעמים מקבלים סוויטה בשביל הרצאה של 15 דקות למחרת. לך תצא נגדם אחר כך בוועדות – כך קונים אותו בכלום כסף". אותו מקור מבהיר, שאסור לשכוח את הנסיעות לחו"ל. "זה הלהיט של הזוטרים. בכנסת שעברה הח"כים קראו לארגון 'נפש בנפש' (ארגון עתיר ממון הפועל להעלאת יהודים לישראל מצפון אמריקה, ת.א.) – 'נופש בנופש'. תעיף מבט בבקשות לאישורי נסיעה לחו"ל".

בשהותם בישראל מנצלים הבקבנצ'רס – לדברי שורת מרואיינים – את עיקר זמנם לחדירה לתקשורת. אמנם מבצע "צוק איתן" נתן פתח נדיר ביותר, של מאות שעות שידור רבות בערוצים השונים, מה שהביא את התחקירנים הנואשים להגיע לאחרונים שמבין נבחרינו כדי למלא שעות אולפן. אבל בימים שבשיגרה, משימת כיבוש התודעה קשה מאוד.

ככל שמיודעינו זוטרים יותר, כך הקושי בקבלת חשיפה גדול יותר. יוצאי "קדימה" מספרים למשל, שלכל דבר היה מחיר. כדי להתחבב על דובר הסיעה בקדנציה הקודמת שמוליק דהן, מי שהיה ביכולתו להכליל אותם באייטמים מגוונים, היה עליהם להסכים להתראיין בתמורה על נושאים שלא היו בנפשם. כדי להשתלב בנאומי אי-אמון ולקבל פרק זמן משמעותי היה צריך "להתחנף" לדליה איציק, אז יו"ר הסיעה. וכמו בסיעות גדולות אחרות, כדי לקבל סיקור חיובי, היה עליהם גם לסחור עם כתבים בפרטים שליליים על עמיתיהם.

גם בעניין הסיקור, מצאו הלוביסטים צוהר לפתח ולהיכנס אליו. "הם יודעים לתפור סיקור לכל יוזמה – 'גלעד לובינג' אפילו פתחה חברת יח"צ-בת, שממנפת בין השאר בדיוק את העניין הזה", מספר אחד הדוברים של הח"כים הזוטרים, "הם מכירים את העיתונאים מחוץ לכנסת שאני לא מכיר, ויודעים איך לעבוד". ‏ח"כ שסירב לעבוד עם לוביסטים ומנגד נלחם כדי להופיע בעיתון בקדנציה הקודמת, מסביר: "נאלצנו ללכת בקביעות על כותרות תוקפניות כשעלו נושאים לסדר הי��ם, גם אם זה לא היה באג'נדה שלי, רק כדי לקבל תקשורת".

להיות טירון פוליטי גם מוביל לשגיאות תקשורתיות, כפי שקרה עם ההצעה של רות קלדרון מ"יש עתיד", להתקנת חדר איפור במליאה, שזכתה לביקורת נוקבת. אחד המרואיינים לכתבה חשף שקלדרון סיפרה על הרעיון לאחת מחברות הכנסת ממרצ: "חוסר הניסיון שלה הוביל אותה לפטפט על זה עם ח"כית מהאופוזיציה! ברור שהיא תדליף את זה לתקשורת כדי לפגוע בלפיד ומפלגתו". חברת הכנסת הזוטרה מ'העבודה' מיכל בירן זכתה לבמה ב'גלובס' לאור תגליתם כי היא רשומה ב'ג'יידייט'. בהמשך חשפו גולשים מיומנים את בירן כמקור הידיעה.

שי חרמש היה אחד מחברי הכנסת החביבים והמקצועיים בקדנציות הקודמות. אבל גם זה, לא הביא אותו לתודעה ציבורית רחבה. "כן, הרגשתי ספסל אחורי", הוא מודה בשיחה עם "ליברל". "ברחוב לא יודעים מי אני אחרי 7 שנים בכנסת. גם הייתי שחקן נישה. כל התקשורת שלי הייתה כלכלית. רוב הח"כים הם 'שחקנים אוניברסליים מלקטים' – הם מחפשים ניצולי שואה, שריפה אכזרית בירושלים, סגירת מפעל פה, ילדים רעבים שם – כדי לעשות תקשורת. לפעמים זה עובד להם והם נהיים שרים".

הבקבנצ'רס מופיעים פעמים רבות בתקשורת הרחבה, בזכות גימיקים שונים ומשונים. ח"כ לשעבר מקדימה מזכיר בחדווה את עמיתתו לסיעה, יוליה שמאלוב ברקוביץ', ששיגרה מכתב תלונה פומבי על הטמפרטורה במליאה וביום אחר הסיעה מונית בירושלים. במקרים אחרים, הם זוכים לסיקור בזכות התבטאויות קיצוניות, או כשנחשפים מהלכים פוליטיים מכוערים – החל ב'מיצובישי של גולדפרב' וכלה בניסיון הכושל לפיצול קדימה.

לשבור את חומת האנונימיות

גם התקשורת, מצידה, מודעת לכוח הגלום בספסלים האחוריים ולא מהססת לעשות בהם שימוש. "אם אני צריכה פולו-אפ לתחקיר שפרסמנו, כמו ייזום דיון בכנסת בעקבותיו, אלך אליהם", מספרת עיתונאית באחד מכלי התקשורת.

מתחקירנו לכתבה עולה גם, למשל, שאחד הכתבים הוותיקים בכנסת הוא זה שיזם את 'חוק לפיד'. זה שביקש לכפות על מגיש "אולפן שישי" דאז ושר האוצר היום, לפרוש מחדשות ערוץ 2. ביום 'צחיח' במיוחד, מספר מקור יודע דבר, ניגש הכתב לשני ח"כים מהספסלים האחוריים והציע להם להגיש את הצעת החוק – בתקווה שאחד יסכים. אחרי מאמצים רבים וכמובן הבטחה לקרדיט, הצליח בטעות לשכנע את שניהם. הם נאלצו להסתפק בקרדיט משותף.

"חלק מהרדידות של הספסלים האחוריים מקורה דווקא בכתבי הכנסת", תוקף המקור. "אתה מציע להם משהו עמוק ואיכותי אז הם אומרים 'לך לכתב הכלכלי'. אתה לומד מהר מאוד שמעניין אותם בעיקר גימיקים פופוליסטיים ורק מהם תזכה לכותרת".

"מה שמאפיין את הספסלים האחוריים שהם פחות זחוחים – ויודעים שהם צריכים להצדיק עצמם לקראת הכנסת הבאה", מסביר כתב אחר, "בקדנציה הזו אלו למשל זבולון כלפה, שמעון אוחיון ושמעון סולומון. הם לא סלבס ולכן זקוקים לגימיקים – כמו פנינה תמנו שאטה  ופרשת תרומת הדם – שקיבלה כותרות וטלפון מראש הממשלה. או אוחיון שהולך על הצעות חוק הזויות כמו איסור לומר 'נאצי'. בדרך כלל הח"כים בשורה האחרונה לא מבינים את המשחק. רות קלדרון נתנה נאום פתיחה חוצב להבות ונחשבה להבטחה. היא סימפטית אבל לא מבינה את השיח של הכנסת, היא לא קידמה דבר וכעת נחשבת רק לאשת רוח, וכפוליטיקאית מהשורה האחרונה".

אותו עיתונאי מזכיר גם כיצד ניצלה ליה שמטוב (ישראל ביתנו) בכנסת הקודמת את האנונימיות לטובתה: "היא התחפשה למנקת שירותים בקניון מלחה, ניקתה כמה שעות וזכתה לכתבה יפה. אני מציע לאנונימיים להשתמש בחוסר המוכרות, כדי להוכיח אפליות".

–  מה צריך לקרות כדי שתכניס אותם לידיעה?

"כשאתה כתב, אתה משבץ את ידיעות הכרוניקה בתגובות ח"כים. אני מתייחס ל'סלביות' של הח"כ ולתוכן התגובות. יש כאלו שמשתמשים ביועצי תקשורת טובים כדי לנסח הודעות יפות. יש חריגים, שפשוט לא מעניינים. לח"כ כמו עומר בר לב, יש עבר וייחוס שלא מאפיינים ספסל אחורי, אבל הוא, כמו יאיר שמיר שהוצנח ישר לממשלה, לא מבין ממש את המשחק התקשורתי. ח"כ לא מעניין לא יבלוט ולא יעזור כמה הודעות הדובר שלו ישלח לי. דווקא ביש עתיד לא משאירים אף ח"כ אחורה. נותנים לזוטרים להוביל הצעות חוק כבדות – כמו רונן הופמן ושיטת הממשל, ובישיבות הסיעה הח"כים הזוטרים סיפרו על יוזמות שלהם כדי לראות אילו שיתופי פעולה הם יכולים לרקום עם השרים".

בעוד שחלק לא מבוטל מהלו"ז שלהם מושקע בניסיון לביעור האנונימיות, לא מעט זמן מנותב לפגישות עם גורמים שונים ומשונים. לדברי אחת הח"כיות שכבר הודחה מהמשכן, בתחילה מילאה את ימי ראשון וחמישי (בהם לא מתכנסת המליאה) בפגישות עם כל אדם שיוכל לסייע – אולי – בתחומים שבהם ביקשה להתמקד. "זה היה מטופש – עשרות פגישות לא חשובות עם עובדים מארגונים חברתיים, ראשי תחומים בעיריות ובמשרדי ממשלה. גם לא הבנתי שהם נפגשים איתי לרוב, כי הם בעצמם צריכים ממני משהו. לקדם דיונים, הצעות לסדר וכו'. זה גזל ממני המון זמן, וזה לא שיש לי צי עוזרים. לקח לי שנה להבין שהפגישות האלו מיותרות". 

במפלגות בהן מתנהלות בחירות מקדימות (פריימריס), המצב קשה במיוחד. שם נאלצים להקדיש חלק ניכר מזמנם לתחזוק פוליטי שוטף למען ההישרדות, במקום בעבודה פרלמנטרית. ח"כ מהליכוד מספר שבילה אינספור ערבים בקדנציה הקודמת בחוגי בית. "יש כמה שרים שהתאספו סביבם ח"כים (זוטרים) בסוג של עסקה", הוא מסביר, "השרים הבטיחו לעזור לנו בבחירות הפנימיות – ואנו בתמורה עושים להם יחסי ציבור – סביב הצעות חוק, ובחוגי בית. בכל חוג שנכחתי בו היללתי את ישראל כץ".

"זה הנוהג בליכוד ובעבודה", טוענת יועצת ותיקה, "אחד העוזרים מבזבז אינספור שעות בבדיקה מתי יש לפעיל ההוא יומולדת, למי להגיד עיד-אל-פיטר שמח וכו'. שמה לא משפיע כמעט מה שמופיע בתקשורת, אלא כמה הח"כים אהודים על הפעילים".

חלק ניכר מפונקציית ההישארות-מאחור, נוגע לחוסר מיומנות בעבודה הפרלמנטרית, והישארות בהיקף עשייה קטן. שני עוזרים ומרכז מידע ומחקר, לא יכולים להביא אותך רחוק מדי. בדרך כלל. בהקשר הזה, נכנסים גורמים חיצוניים שיכולים לעזור לח"כ להשתדרג. לשלי יחימוביץ', לדוגמה, היה וישנו צי של מתנדבים. חלקם גם עורכי דין מקצועיים. הם מסייעים במחקר, בחקיקה ובהפצת הבשורה. גם ארגונים חברתיים, שלעיתים הם גורם חשוב בעשייה ובסיקור שלה, מעדיפים ח"כים עם משקל סגולי גדול יותר, כדי לקדם חוקים שלהם.

ארגונים כאלה, שלמדו לעבוד היטב עם חברי כנסת מהספסלים האחוריים, מפיקים מכך תועלת רבה. "הם נגישים יותר ויש מביניהם גם כאלה שבכנות מעוניינים לקדם נושאים הקרובים לליבם, אולי מתוך תחושה של הזדמנות לשנות, להטביע חותם", אומרת ל"ליברל" מיקה קונר-קרטן, מנהלת חקיקה ומדיניות בתנועה לאיכות השלטון. "ואפילו אם החוק לא יעבור אז הזרע נזרע. הח"כ עצמו מרוויח שארגון חברתי צובע אותו בצבעים מסוימים. כמו דב חנין והנושא הסביבתי המזוהה איתו. הארגונים בהקשר הזה, הרוויחו שרעיונות שלהם – אפילו אם לא עברו – עלו על השולחן ונכנסו למערכת. להעלאת נושא למודעות, ליצירת שיח סביבו, יש ערך לכשעצמו".

כמעט כל המרואיינים חוזרים על המגבלות המקצועיות שיש על הח"כ הפשוט. אבל אל תבכו על העומס שמוטל עליהם. חודשי פגרה ארוכים וכוח עזר מיומן, מפצים על כך. "בקדנציה שעברה, אחת מחברות הכנסת הרווקות השתמשה בעוזר שלה כדי שיסיע ויחזיר אותה מאחד הדייטים", מספר אחד מהיועצים במשכן, כדי להמחיש את הלו"ז הגמיש של הנבחרים.

חיילים נאמנים במערכה הפוליטית

בעוד שלח"כים האלו מוענק מנדט די רחב לפעולה עצמאית, הם נוטים להיות ממושמעים יותר בהקשר הסיעתי. כמו שמתאר את זה עוזר אחד הח"כים: "הוא פוחד פחד מוות מעליזה בראשי (מנהלת סיעת הליכוד, ת.א.), ועושה כל מה שהיא אומרת". 

"הספסלים האחוריים הם החיילים של הקואליציה והאופוזיציה בשדה הקרב, ולדעתי הם פחות מושפעים מלוביסטים מכפי שנדמה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה. "קח את שמעון אוחיון בקדנציה הזו, ואת ציון פיניאן בקודמת – הם היו מחויבים אבסלוטית, ולעולם לא מרדו – אפילו לא בהעברות תקציביות, כפי שאלעזר שטרן מרשה לעצמו. הם הקבוצה הכי צייתנית". לדבריו, "הם קודם מחויבים לבוסים, במקרה של סיעת ישראל ביתנו, למשל, זה איווט ליברמן. אתה יודע איך הוא בחר את אחד מהח”כים החדשים? הוא שמע הרצאה שלו, שלח מקורבת לשיחה בת שעה איתו, הפגיש אותו עם עוד כמה מקורבים והתרשם שהוא מספיק ממושמע. כך נולד ח"כ ספסלים אחוריים”. (הח״כ מסר בתגובה כי התנהלו מגעים בני חודשים וכי פעילי המפלגה העריכו את הרקע העשיר שלו).

נבדלים מאלה שתלויים בחסדי הבוס, הם אלה שיש להם פרופיל ציבורי מעט גבוה יותר, ובסיס מצביעים גדול במפלגתם. כך למשל משה פייגלין, ח"כ זוטר "אבל לא ספסל אחורי", כמו שמשרטט את קוויו אחד מעמיתיו לכנסת. "יש לו משנה סדורה, והוא יבקש להבין לפני כל הצבעה מה הנושא".

"ההכללה הזו לא במקומה", טוען מנגד לוביסט בכיר, "צריך להתייחס לכל ח"כ לפי הפרסונה שלו ולא לפי הספסל אותו הוא חובש. ה'התחברות' אלינו היא רק לפי האופי – תראה איך מיכל רוזין ממרצ לא מתחברת, לעומת שמעון אוחיון שנוהג בדומה לדניאל בן לולו ופיניאן בזמנם. קח את איתן כבל שיושב עם כולם ותוקע את כולם – גם כשהיה זוטר וגם היום".

– לא קל לך להשפיע יותר על ח"כים זוטרים?

"‏כן, אבל זה בגלל שיש קושי אמיתי לרדת לעומקם של דברים בכנסת, במיוחד עבורם. אני מנצל את זה לטובת הלקוח שלי וכך בדיוק עושה הממשלה. אם היו מצמצמים את מספר החקיקות או הוועדות או נותנים יותר עוזרים, או מגדילים את מרכז המחקר של הכנסת, היה יותר רווח למדינה בהשקעה של גרושים. אז הם לא יצטרכו להישען עלי ולקבל בדקה החלטה אם לתמוך בסעיף בוועדה למשל, על מתן רישיון מסוים שישפיע לעשר שנים קדימה. ח"כים לא יורדים לשטח, הם מחוסרי סיוע, וקופצים מוועדה לוועדה. ח"כ אנונימי שרוצה להתפרסם ויורה לכל הכיוונים – לא יוכל להתעמק".

רוב המרואיינים מספרים בווריאציות שונות את אותו סיפור: לסדקים של היעדר המקצועיות והמחסור בקשרים, השתחלו הלוביסטים. הח"כית שסיפרה שבזבזה את זמנה בפגישות סרק, הסיקה – כאחרים- כי את הפגישות היעילות היא צריכה לאפשר ללוביסטים לטוות עבורה. "הם מארגנים ישיבה לקפה עם הלקוחות החשובים ואף אחד מהח"כים הזוטרים שעבדתי איתם, לא השיב בשלילה", אומרת אחת העוזרות.

"הספסלים האחוריים הם טרף קל – כי אפשר לקנות אותם וכשאתה נבחר אתה לא יודע מה הערך הסגולי שלך", אומר שי חרמש. לדבריו: "לא היה לוביסט שלא נכנס אלי, והאמת שרציתי בכך כי הם הביאו לי מידע. למשל פתיחת שוק כרטיסי האשראי לסליקה. הביאה לי את החוק הלוביסטית בהירה ברדוגו ואמרה לי שזה לטובת חברת הסליקה גמא. זה היה מורכב וקשה וכשסיימתי הבנתי שהם מתחרים בישראכרט ובוויזה.  אמרתי את זה לפרוטוקול, שלמדתי את הנושא ושהם צודקים. אני מאז חבר טוב של אלי אונגר, מנכ"ל גמא. ברגע שאמרתי את כל זה בכנסת בגילוי נאות, אין בעיה. יש לוביסטים שממצים נושאי עומק שאתה לא יכול להגיע אליו לבד. קיבלתי הצעות מרתקות מחלקם, והשתמשתי בחלקן".

– אבל רק למי שיש מספיק כסף יכול לשלוח לכנסת לוביסטים.

"ח"כ יכול להיות מוזן משני מקורות- לימוד עצמי, או מספקי חומר. בחלקם הגדול הם בעלי עניין. הפתרון זה לאזן את זה באמצעות השכל הישר".

– לחלק מהח"כים אין הרבה שכל ישר.

"אז תחליף אותם! הנה, הציבור ויתר עלי ועכשיו אני מתפרנס מארבעה ימי עבודה בחודש. ומשלמים טוב. אין לי טענות".

הקריירה שקורצת לפרלמנטרים לשעבר 

לאן באמת הולכים הח"כים הזוטרים ביום שאחרי? מלבד כרטיס כניסה אוטומטי למועדון החכ"לים (ח"כים לשעבר) הכולל הטבות מגוונות וחברות בארגון הלשעברים, הם לרוב נעזרים באותם קשרים שיצרו במהלך הקדנציה כדי להשתלב בעולם העסקי.

חכ"לים אחרים לא מתרחקים מהכנסת – הם ממהרים לחזור אליה – אך הפעם בתפקיד דורמנים. "חברי הספסלים האחוריים מכתתים במקרים רבים את רגליהם שוב למשכן, אבל הפעם כעסקני-על פותחי-דלתות", מסביר בכיר בכנסת. "ראיתי את משה שחל מתרוצץ במשרדי ממשלה. אני רואה פה השנה הרבה את יואל חסון למשל (ח"כ קדימה לשעבר, שהקים חברת ייעוץ ובמקביל מנכ״ל ׳התנועה׳). או אלי גולדשמידט (ח"כ העבודה לשעבר, כיום סמנכ"ל החברה לישראל) שראיתי שבא לישיבה אישית עם יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, לפני דיון מסוים". אחרים כמו רפי אלול, אפי אושעיה, מיכה גולדמן, אביגדור יצחקי, אברהם פורז – כולם ח"כים שעברו צד ומייצגים (או ייצגו) לקוחות או אינטרסים מגוונים. והרשימה ארוכה ממקבץ השמות האקראי הזה.

לחלק מהח"כלים המעבר טבעי מאוד. "ישנן חברות לובי גדולות, עם מצרפי אינטרסים וכספים אדירים, שהח"כים בכלל נוסעים למשרדים שלהם, והם לא צריכים לבוא לכנסת". את האצבע המאשימה הזו, מפנה דווקא לוביסט. "בכנסת עוד לא תפסו את זה. ח"כים שמזהים את המגה-עוצמה הזאת מרחפים למגדלים בתל אביב כמו דבורים לדבש. זה כוח מאגי משחית".

"יוליה שמאלוב ברקוביץ' וסטס מיסז'ניקוב הם סוג של שיעור לנבחרים הבאים", אומר גורם אחר. "לא עזר להם הקשר המדובר עם חברות הלובי הגדולות. ברקוביץ' בלטה כמצדדת בחברות הסלולר נגד הרפורמה של כחלון ואיפה היא עכשיו? מיסז'ניקוב האמין שביום פקודה יעזרו להם, אבל בפעילותו העסקית (מיסז'ניקוב הקים חברה שעוסקת ככל הנראה ביזמות וייעוץ, ת.א.), הוא לא ממש בולט כיום".

מיסז'ניקוב, לדידו של אותו מרואיין, נופל לתבנית של "שר שנשאר באופיו ח"כ ספסל אחורי". ואכן כך – יש "שרים ספסלים אחוריים". סקירת הלו"ז, למשל, של השר בלי תיק מהקדנציה שעברה יוסי פלד מביכה, ועיקרה אירועים של חברי מרכז, פגישות עם לוביסטים ובעלי אינטרסים אחרים או עיתונאים.

הח"כפשים (ח"כים פשוטים), אלה שלא משתדרגים לתפקיד מיניסטריאלי, מקסימום לסגנות שר, עדיין יכולים לפרוץ קדימה ולבצר את מעמדם. זה קורה בדרך כלל בעזרת תקשורת טובה, ועוצמה שנצברת בתוך מפלגתם. מירי רגב, דני דנון, אופיר אקוניס ויריב לוין מהליכוד הם דוגמאות מצוינות לכך.

משה גפני (יהדות התורה), לעומת זאת, עשה את המסלול ההפוך. גפני צנח שלוש קומות, פשוטו כמשמעו, מראשות ועדת הכספים בה שיחרו לפתחו בקרים ולילות, להנהגת ועדת המדע הממוקמת במרתפי הכנסת. "זה הבניין הכי אכזר. כשאתה לא במוקד כוח אנשים שוכחים, טלפונים יורדים לאפס. וזה נכון, שיש שוני כזה, לספסל אחורי, ולרוב הח"כים הוא דרמטי". הוא עוצר ומחייך, "אבל אצלי הוא פחות מורגש. עבורי הבניין עגול – כי הם יודעים שאחזור".

– מי זה הם?

"הלוביסטים, היועצים ודומיהם. הם עדיין נחמדים אלי כי הם יודעים שייראו אותי שוב במוקד כוח. עם זאת אני יודע שביום שאעזוב את הכנסת לא יתקשרו אלי. אבל אני לא במקום של השאר, כי אני לא זקוק לסידור עבודה".

– למי שכן זקוק – קשה יותר לעמוד בלחצים?

"קשה לסרב אם אתה פחות מסודר. אני לא שם. תדע לך שבקדנציה הקודמת ישבתי עם טייקון מוכר בלשכה שלי, ובאמצע הפגישה דרשתי שייצא מיד מהחדר".

– מה הוא הציע לך?

"הוא אמר משהו שלא יכולתי לסבול. לא יכולתי. ובאותו הרגע ביקשתי שיעזוב".

ח"כ זוטר אחר מכיר גם הוא במציאות: "הלוביסטים היום נחמדים אלי, אבל יום אחרי לא יספרו אותי. אני בטוח. העמיתים שלי מתרגשים מהפוצי-מוצי של לוביסטיות יפות, העוזרים שלהם נהנים מזה שהן מכנות אותם 'חמודים' ומבטיחים לסדר להם מישהי שווה כשידוך. אני מבין אותם. מה הם יעשו ביום אחרי? עוזר שלי שעזב ולא מצא עבודה, צלצל אחרי חודשיים ללוביסט שעבד איתו צמוד. הלוביסט אמר לו שהוא עסוק ולא חזר אליו. יש חברי כנסת שחתמו אבטלה ולא קיבלו שום הצעת עבודה. אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו".

כן, לא כל קשר מיתרגם למציאות ורודה ביום שאחרי המשכן, ולא כל הופעה בתקשורת קונה תהילת עולם. אבל במלחמת ההישרדות של הבקבנצ'רס שלנו, מערכת השיקולים רחוקה לפעמים משכל ישר, ולפעמים גם מדרך הישר. 

גם "העוזרים האחוריים" רוצים להרגיש מיוחדים

ח"כים שעברו להיות לוביסטים או "מאעכרים" מסוג כזה או אחר, לא חסרים. לרבים מהם, "היום שאחרי הקדנציה" לא מאיים יותר מדי. אלא שגם עוזריהם, במקרים רבים, מנסים להבטיח את עתידם המקצועי.

יועץ לאחד השרים, שבילה שנים רבות בכנסת, מתאר זאת כך: "יש לעוזרים את המפתחות לדלת האחורית למשכן – הם קובעים את הלו"ז של הח"כ, מייעצים לו לאיזה דיונים ללכת ושורצים בלי סוף עם לוביסטים. תביט פעם בצהריים בפינת עישון.

"הם משתכרים רבע מהח"כ. הם לא עובדי מדינה, אז אין להם ביטחון תעסוקתי, בייחוד אם הח"כ שלהם ספסל אחורי שצפוי להיגנז. הם גם לא כפופים לתקנון שירות המדינה. אתם כל הזמן עושים תחקירים איפה הח"כים לשעבר עובדים, אבל מה לגבי העוזרים? תראה כמה מהם הפכו ללוביסטים רק בשנה האחרונה, כמו אירדה קריימר שעבדה עם רוברט אילטוב, עדי אביטן שייעצה ליובל שטייניץ, או נחי כץ שעבד אצל שר המדע, או כאלו שהפכו ל׳סמנכ״לי רגולציה׳ בחברות גדולות כמו טבע”.

– איך העוזרים יכולים להשפיע?

"אפשר לבוא לפקידים בוועדות או במשרדים ולשאול למשל מתי יעלו תקנות מסוימות שישפיעו על חברה ספציפית – זה לכאורה עבור הח"כ, אבל במקרים רבים זה אומר שמישהו אחר ביקש את המידע. או שמשדלים את הח"כ להצטרף לסיור באיזו חברה. תבין, מגיע לוביסט שמתעסק עם 100 חברות, והוא מבקש בהתחלה שנעשה פורוורד למיילים של סדר היום במליאה וכו', ואז זה ממשיך לעזרה בהצבעה, ועוד ועוד.

"אגב, לפעמים העוזר ישחק משחק – הוא יגלה שהח"כ בכל מקרה מתכוון להצביע בוועדה בצורה מסוימת, שזהה לרצונו של הלוביסט. אז הוא יגיד לו שזה קרה בזכות בקשתו. כך גוזרים קופון נקי. בסופו של דבר, הרבה מהעוזרים באים בגלל אידיאולוגיה ונשארים בגלל הקשרים".

עוזר אחר מספר על העבודה מחוץ למשכן: "אני לוחץ על הח"כ ללכת לסיורים. כמובן לאחר שמובטחת מונית, ארוחת צהריים וכו'. לא סתם ביום שלישי אין בכנסת כמעט נפש חיה". 

הצ'ופרים, בדרך כלל, סמליים, אבל יחס החשיבות שהם מקבלים מהעולם החיצון, משמעותי יותר:  "גם אנחנו מקבלים דברים. היינו לא מזמן בעוד יום כיף בגוגל (שמיוצגת על ידי חברת הלובינג 'פוליסי'. ת.א.) שהזמינה את כל העוזרים ללמוד איך להשתמש בכלים שלה״, הוא מגלה, ״ברור שאחרי סיור מפנק כזה, שאתה מוזמן לרדת בו על מקרר בן & ג'ריז, תתקשה יותר לסרב לבקשות עתידיות שלה. המשכורת שלנו פתטית וכל צ'יפור גורם לך להרגיש מיוחד”.

"יס שיגרה לכל הלשכות את הדיסקים של בורגן", מוסיף עוזר אחר של ח"כ מהספסלים האחריים, "ולמשל גלעד לובינג שלחו לנו בפתח המושב מגנטים יפיפיים שעד היום תלויים על המקרר שלי".

אם זה עניין אתכם בטח תהנו מ: הלוביסטים ב-2015: התדמית הפגועה, השיטות החדשות ועליית הלובי השחור