מאת: תומר אביטל. תחקיר: אליאור עמר. סיוע בניתוח התוצאות: יוגב שרביט
פנינו ל-39 עיתונאים, אקטיביסטים ואנשי אקדמיה שעוסקים בכנסת, ושאלנו שאלות מגוונות עמוקות יותר או פחות על הכנסת היוצאת. הרי גליון ציוניה המלא:
1. הסכמה חוצת תפיסות נרשמה, לפיה הבית היהודי היא המפלגה שהצטיינה במימוש הבטחותיה לכנסת ה-19 – בהיבט של דאגה לבוחריה הישירים, או גרעין בוחריה הקשה, אם תרצו. יותר מחצי מהמשיבים סימנו אותה, לרבות ארבעה המזוהים עם השמאל. את המקום השני חולקות יש עתיד ומרצ. אף לא אחד סימן את ישראל ביתנו או ש״ס – שזכו לאפס מהדהד. קדימה, המפלגה בת שני המנדטים, קיבלה קול אחד.
יגאל סרנה הסביר כי בחר את הבית היהודי דווקא ״כי אין לה מעצורים״. שחר אילן פירש את בחירתו במפלגתו של בנט לאור ״השילוב של תקיעת המשא ומתן המדיני עם הזרמת תקציבי עתק להתנחלויות״.
א. בן מנחם מהעיתון החרדי הפלס פירט כי ״הבית היהודי השכילה בעזרתו של סגן השר אלי בן דהן למנות מספר רב של רבנים ברחבי הארץ ולהחזיר לעצמה את השליטה במועצות הדתיות שהיו נחלתה של ש"ס במשך שנים רבות. בנוסף בעזרת הברית עם לפיד, והשליטה בוועדת הכספים התאפשרה המשך העברת הכספים להתנחלויות בהיקפים גדולים״.
פרופ׳ איתן גלבוע בחר את יש עתיד, משום שסיעתו של לפיד ״לקחה אחריות על משרדים קשים כולל אוצר, חינוך, בריאות ורווחה והכניסה רפורמות משמעותיות בכולם. משיב אחר הוסיף ״בזכות הצלחתה בהקמת ממשלה ללא חרדים״. את הנוכחות של רע"מ-תע"ל הסביר עיתונאי שבחר בה, בכך ש״הגיעה לכנסת בעיקר כדי להפגין שם נגד הציונות ו׳הכיבוש׳ ואכן עשתה זאת היטב״.
לקטגוריית ׳המפלגה ששירתה הכי רע את ציבור בוחריה בכנסת ה-19׳ נבחרה בקלות ׳יש עתיד׳, על אף הסתירה מול הקטגוריה הקודמת. תוצאה שמתכתבת היטב, למען האמת, עם הקמפיין הנוכחי של לפיד וחבריו, שגורס שהם התחילו בעשיה שהבטיחו, אבל לא זכו להשלים אותה.
הפאנליסטים שקטלו את לפיד הגיעו באופן שוויוני מכל צדי המפה הפוליטית: 9 מהמרכז, ושני ימנים ושני שמאלנים. אגב, בניגוד למה שלפיד אולי היה מצפה, רק 4 מה-15 הינם עיתונאים.
נעה אסטרייכר הסבירה את בחירתה: ״יש עתיד לא עמדה באף אחת מהבטחותיה לבוחרים: אין נישואין אזרחיים, אין דיור בר השגה, אין רפורמת פסיכומטרי״. גואל וקנין ציין כי ״ראויה לציון במיוחד הפגיעה של לפיד במעמד הביניים, שזהו קהל היעד ובסיס הכח העיקרי שלו. לפיד היה עסוק בקמפיין בחירות גם במהלך הקדנציה וגם חוק הגיוס שהוא העביר נכשל כשלון חרוץ במבחן כמות המתגייסים החרדים״.
נאור נרקיס הסביר ש״יש עתיד הבטיחה הורדה ביוקר המחיה אך במציאות המחירים עלו משמעותית. בנוסף, לא הצליחה להוביל שינויים משמעותיים מספיק בתחום יחסי דת ומדינה ובסיום הקדנציה הקצרה שלהם ישראל נעשתה מקום יקר יותר ודתי יותר במרחב הציבורי״.
את המקום השני המפוקפק כבשה ׳התנועה׳. אחד המשיבים לסקר הסביר ש״היא מפלגה שהבטיחה לבוחריה לחתור להסכם מדיני, בפועל ציפי לבני לא הצליחה במשא ומתן עם הפלסטינים ובכל זאת המשיכה לשבת בממשלת נתניהו עד לסילוקה״. יפתח בריל מהמשמר החברתי הוסיף: "התנועה הצליחה להחמיץ הן את ההזדמנות להיות אופוזיציה אפקטיבית, הן את ההזדמנות להשפיע מתוך הממשלה. היא קיבלה תפקידים ממשלתיים שהיה ברור מראש שאין לה כוח פוליטי מספיק די לנצל אותם (ניהול המו"מ המדיני, ראשות ועדת השרים לחקיקה), ואנשיה כילו את זמנם ביוזמות שסוכלו על ידי המפלגות החזקות מהן בקואליציה״.
דניאל אופיר מהערוץ הראשון הבהיר את בחירת ישראל ביתנו – שחולקת את המקום השלישי עם הליכוד – בכך שהיא ״מקפידה באופן סיסטמטי לא לקיים את הבטחותיה לבוחר, בדגש על קידום זכויות העולים שאינם יהודים על-פי ההלכה. גם בסוגיה המדינית כלל לא ברור מה עמדת המפלגה – ארץ ישראל השלמה או הסדר מדיני הכולל הקמת מדינה פלסטינית״.
השאלה במלואה עליה היה צריך לענות ואת התשובה לנמק: מיהי המפלגה שהציבור הרחב הפיק את המרב מהימצאותה בכנסת ה-19? אולי זו בשלות מאוחרת של אחרי הקדנציות של יחימוביץ ועמיר פרץ בראשה, ואולי גם החיבור החיובי בין יצחק הרצוג, שר רווחה לשעבר, לבין צעירי המחאה החברתית של 2011 שמיוצגים בסיעה – בכל מקרה, העבודה יכולה להיות מרוצה, כשהיא מתמקמת במקום שתמיד טענה שהוא הטבעי לה. שניה לה, חברתה לאופוזיציה מרצ. הליכוד במקום השלישי, אך בפער ניכר, וכל חמשת מצביעיה הם כאלו בעלי תפישת עולם ימנית.
נינו אבסדזה הסבירה כי מפלגת העבודה במקום הראשון משום שהיא ״שמה על סדר היום הלאומי את הבעיות החברתיות של ישראל והעניקה להן משקל לא פחות מבעיות מדיניות ובטחוניות". אריק בנדר בחר בעבודה ״גם על פי התרשמות אישית, גם על פי סדר היום שלה בכנסת היוצאת וגם על פי מדדי 'המשמר החברתי' שבדקו יוזמות חקיקה חברתיות, נוכחות והצבעה בפועל בהצבעות חברתיות. העבודה התגלתה כמפלגה החברתית ביותר בכנסת ה-19״. אמנון לורד הסביר את בחירתו בליכוד בכך ״כי חרף הדיסאינפורמציה, הכלכלה המשיכה לשגשג, בחודשים האחרונים יש ירידת מחירים בענפים משמעותיים ביותר כגון דלקים, מים, חשמל. מפעל התחבורה האדיר של כץ ונתניהו משנה את פני היחסים בין פריפריה למרכז. נמשכה הירידה בשיעור העוני והשיפור במדד אי-השוויון״.
גדעון דוקוב שבחר בבית היהודי טען: ״יש עיוות מסוים בשיח הישראלי ביחס לשימוש במושג 'חברתי'. האם מי שנתן הטבה של 300 מיליון דולר לאינטל הוא דואג לבעלי ההון, או שהוא חברתי שמייצר משרות?״. נאור נרקיס, שדילג על השאלה, הבהיר מנגד כי ״חברתיות מתבטאת בכך שעובדים עבור כל האוכלוסייה ולא רק עבור נתח קטן. במובן זה אין מפלגה חברתית בכנסת שהגיעה לתוצאות, שכן החיים כאן נעשו יקרים יותר״.
הגורמים הימניים הדומיננטיים בקואליציה, מובילים את הטבלה המפוקפקת הזו. המנצחת (או המפסידה) הגדולה היא ישראל ביתנו. כמעט חצי מהפאנליסטים, סימנו אותה, ביניהם שני ימנים, ושישה פעילים חברתיים. יגאל סרנה הסביר בפשטות כי ״ישראל ביתנו מונעים כל רפורמה״. גטניו, שפועל להסדרת ענף הלובינג בכנסת הצהיר כי ״מניסיוני מדובר במפלגה שראשיה קשובים בעיקר לראשי משרדי לובינג ולקוחותיהם״.
ד״ר ניסן לימור אמר על הליכוד, שדורגה לרעתה שניה, כי ״למרות תקופה ארוכה בשלטון לא נעשה דבר לצמצום הפערים החברתיים. אדרבא, הם הלכו והתרחבו. יוקר המחייה והדיור האמירו ולא נעשו אותם דברים שלכאורה הייתה הבנה והסכמה על צורך בשינויים במיוחד בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011״.
אסתי סגל בחרה את הבית היהודי משום ש״בכנסת הנוכחית הגענו למופת של אנטי חברתיות במפלגה חדשה (שלא נשאר בה כמעט דבר מחורבות המפד"ל ההיסטורית עליה קמה), שהוכיחה שאפשר להיות גם אנטי חברתיים בכל תחום אפשרי וגם אלימים וחסרי בושה בשוד הקופה הציבורית. ניסן סלומינסקי התעלה על עצמו בהעברות כספיות בוועדת הכספים בלי לעצור ובלי להתבייש, אורי אריאל בשוד הדיור הציבורי והעברת השקעות דיור להתנחלויות, ונפתלי בנט השר הבכיר לענייני כלכלה שבאופן אישי לגמרי אחראי על סגירת מפעלים בפריפריה – נגב טקסטיל בשדרות, מגבות ערד בכרמיאל ובערד, ופרי גליל בחצור הגלילית שאוטוטו יסגר״.
׳התנועה׳, אגב, נתפסת כלא חברתית בעיקר על ידי ימנים. אחד מהם הסביר שזה ״אוסף ח"כים, בלי שום דבר מאחד ומאגד, שפעלו באופן מפוזר ובלתי ברור, הרבה פעמים באופן נגטיבי – רק לעצור יוזמות ולא לקדם, ומירב עניינה של יושבת ראש המפלגה היה בהישרדות פוליטית ותו לא וזה היה ניכר בקו של המפלגה״.
מעניין לציין שלמרות העוינות שהובעה כלפי לפיד בשאר השאלות, אף לא אחד סימן את יש עתיד כאנטי חברתית.
שאלנו את הפאנליסטים מי הוא הח״כ שלדעתם הציבור הרחב הכי הרוויח מנוכחותו במשכן. הזוכה המאושרת היא הח״כית הצעירה במשכן: סתיו שפיר, שזכתה ל-9 קולות, (למצער, אף לא אחד מהם מגיע מהימין).
נאור נרקיס הסביר כי שפיר ״מצליחה לתרגם את הקול של הרבה ישראלים זועמים לצעדים בכנסת״. אריק בנדר: ״היא הרוויחה בצדק את הכינוי 'הג'ינגי'ת הלוחמת'… שפיר התבלטה בועדת הכספים כלוחמת ללא חת בעד השקיפות והפכה לשומרת הקופה הציבורית בכנסת. המאבק הבלתי נלאה שלה ביו"ר ועדת הכספים ניסן סלומיאנסקי ובחוסר השקיפות שבה מועברים בוועדה, לטענתה, מאות מיליונים למקורבים פוליטיים ללא הסבר מעמיק בצורה של מחטפים, הפכה אותה לדמות הבולטת בוועדה. יש האומרים שהמאבק הזה בנה גם את סתיו שפיר וגם את סלומיאנסקי בפריימריז במפלגותיהם״. גטניו הדגיש כי ״לאחר מושב ראשון גרוע, ח"כ שפיר התאפסה והחלה לעשות בדיוק את הדברים שלשמם נשלחה לכנסת, בין הדברים גם קידום הסדרת פעילות הלובינג בישראל״.
אחריה נבחר דב חנין בעזרת 7 קולות, מהם 3 מהשמאל, שאפשרו לו לעקוף את שלי יחימוביץ׳, שזכתה ל- 6 קולות – אחד מהם פורגן על ידי אמילי עמרוסי, עיתונאית 'ישראל היום'.
מצביעי חנין נימקו זאת בעיקר בכך שהוא מייצר שותפויות חוצות מפלגות ו״עובד עם כולם. חכם וממוקד מטרה״. לגבי יחימוביץ׳, רמי הוד הסביר למשל כי היא ״עמדה בחוד החנית של העשייה החברתית-כלכלי וייצרה שיח ציבורי בנושאים שנדחקו לשוליים וגם להביא להישגים ממשיים לטובת הציבור״.
את הצמרת סוגרת אורלי לוי אבקסיס שזכתה ל-5 קולות מאוזנים, בהם שניים מהאקדמיה. פרופ׳ גלבוע הסביר שאבקסיס ״יוזמת חקיקה בנושאים חברתיים וכלכליים חשובים וביקורתית על מדיניות ממלכתית כושלת״.
שאלנו את הפאנליסטים מי לדעתם הכי פחות שירת גם את הציבור הרחב וגם את בוחריו. ובחידוד, מי דלתו הייתה גם פתוחה בעיקר לאלו שייצגו אינטרס צר.
לאחר יריבות קשה קטף את התואר יו״ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, שעלה לכותרות בעיקר סביב אינספור הדילים להעברת כספים בוועדת הכספים בשנתיים האחרונות. ד״ר לימור פירש כי ״סלונימסקי הביא לשיאים חדשים את הסקטוריאליות והתנהגות בלתי ראויה בחלוקת כספי המדינה ובניהול ישיבות ועדת הכספים״.
לאחר שקלול של תפזורת הקולות, נוצר הדירוג למעלה. אבל למעשה, את המקום השני בקטגוריה ׳למי היה עדיף לכנסת ולעם ישראל בלעדיו׳ חולקים רבים. יהונתן קלינגר בחר את פאינה קירשנבאום, ולא בגלל פרשת השחיתות הטרייה, אלא ״משום שכסגנית שר הפנים וחברת כנסת הייתי מצפה שהיא תדע לעבוד ולהיות קשובה לציבור. האטימות שלה בקידום המאגר הביומטרי בצורה עיוורת והכניעה לפקידות שמעוניינת לדחוף את הנושא הראתה יותר מכל כי היא אינה קשובה להצעות ציבוריות אחרות״.
פרופ׳ גלבוע בחר בחנין זועבי: ״לאומנית קיצונית ומשתפת פעולה עם האוייב בזמן מלחמה״.
השאלה, כאמור, לא זכתה לתשובה מובהקת, ולא משום שהפאנליסטים לא בקיאים בשמות הח״כים (סך הכל הוזכרו בכלל התשובות לא פחות משבעים ח״כים!). היטיב אולי לציין זאת יגאל סרנה שענה בפשטות ״יש המון״.
שאלנו את חברי הפאנל מי הח״כ שבלט בתקשורת מהסיבות הנכונות והראויות, ושוב סתיו שפיר הביסה את הקולגות הוותיקות, וגרפה לא פחות מ-20 קולות (בהם כל קולות השמאל). מהתשובות ניפינו את השרים הנבחרים (שלהם קל בהרבה להתבלט תקשורתית מח"כ פשוט או סגן שר). ד״ר לימור נימק את בחירתו ב״התעקשותה להתמודד עם טחנות רוח בוועדת הכספים, שהראו כי אכן המלך הוא עירום ועדיין לא ראינו הכול״. א. בן מנחם הוסיף כי ״למרות שלעיתים היא הגזימה באופן הבוטה שבו היא ניהלה את המאבק ביו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי. אולם בסופו של יום, היא הצליחה להחדיר לסדר היום הציבורי מושגים כמו "החטיבה להתיישבות".
במקום השני איילת שקד שקיבלה 4 קולות (3 מהם מהימין). אחד הסביר כי היא ״דמות אטרקטיבית שעשתה רבות, עבדה מאד קשה ובחריצות למען הציבור״. רמי הוד פירט את בחירתו בשמולי תודות לתהודת הביצועים החיוביים שלו בתקשורת: ״שמולי נבחר לח"כ החברתי ביותר, פעל במרץ לטובת אוכלוסיות מוחלשות שאין להן קול… וקידם הצעת חוק בחתימת 82 חברי כנסת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה״.
עדי ארבל בחר בשטרן כי ״הצליח לעצב סדר יום בנושא דת ומדינה ולרתום את מפלגת התנועה האפאתית לנושא לטובת העניין ולמנף את ההשפעה על כלל הקואליציה״.
חברי הפאנל נשאלו מי נתפס לשווא – אולי – לפרלמנטר וביצועיסט חרוץ. כאן שקללנו גם את התשובות שכללו שרים, מאחר ואלה ממנפים את עשייתם בתקשורת ביתר קלות. במקום הראשון זכו במשותף יו״ר יש עתיד יאיר לפיד והחברה הקולנית בליכוד, מירי רגב. השניים הוכתרו כחברי הכנסת שהצליחו לזכות בכיסוי תקשורתי חרף עשייה מינימלית עם 6 קולות כל אחד. מעניין לציין שאף אחד מהשישה של לפיד (שמגיעים מהשמאל והימין, עיתונאים ופעילים חברתיים) לא נידב מידע מדוע סימן דווקא את מגיש אולפן שישי לשעבר. אולי זו סתם נוכחותו המתמדת בתקשורת שמעצבנת. אבל מירי רגב זכתה להררי ביקורת טקסטואלית.
אסתי סגל ביקרה את רגב כי היא ״חברת הכנסת הקולנית שייחצנה את עצמה כמקדמת את נושא הדיור ונושאים חברתיים אחרים, ופעלה בעצם נגד הנושאים שבשמם כאילו דיברה. לדוגמה – פרשת גבעת עמל. הרבה רעש – אפס תוצאות״. א. בן מנחם הוסיף כי ״הגברת לא עשתה כלום במהלך הקדנציה האחרונה, מלבד רעש וצלצולים. לחובתה גם יש לרשום שבמסגרת מסע היח"צ העצמי שביצעה, היא העצימה את הנושא הנפיץ של עליית יהודים להר הבית״.
שי פירון ׳זכה׳ ל- 4 קולות מאוזנים, שלושה מהם עיתונאים. הרביעי, יריב אופנהיימר הסביר את בחירתו: ״קידום תקשורתי מוגזם של יוזמות רבות מדי, מהירות מדי, ובלתי "מבושלות" עד תום״. בנדר הבהיר ש״שר החינוך שי פירון הוא הרבה מהומה על לא מאומה״. מעניין שסגן שר הביטחון לשעבר דני דנון שקטף 4 קולות, עורר עליו את קהלו הטבעי: 4 הקולות שקטף הן במרכז ובימין. עדי ארבל אמר על דנון כי ״מעולם לא היה מישהו שדיבר הרבה כל כך על עשייה מועטה כל כך״.
סתיו שפיר אגב, זוכת הקטגוריה החיובית המקבילה, קיבלה שני קולות. אחד מהם מעיתונאי שהסביר כי ״התכסחה עם סלומינסקי בעיקר לצורכי צילום, ובלי הצדקה מהותית״. העיתונאי השני, דוקוב, הוסיף כי ״כמות הצעקות שהבחורה הזו ייצרה מול התועלת בפועל היא כמעט אפסית״.
ביקשנו לדעת גם מי עבד היטב אך לא הצליח לייחצן את עצמו. כלומר מי הציבור לא מודע כעת למהלכיו הפרלמנטריים אף שהם היו חשובים וראויים.
מתברר כי חבר הכנסת שלא למד שיעור או שניים בדוברות, הוא שמעון אוחיון מישראל ביתנו, מהאנונימיים בחברי המשכן. אוחיון (שכיכב אגב בכתבה ב'ליברל' בשנה שעברה על חברי הכנסת מהספסלים האחוריים) קיבל שלושה קולות, כולם מעיתונאים. וקנין הסביר שאוחיון ״עסק במיזמים ערכיים וחינוכיים חשובים אך לא קיבל את הבמה התקשורתית לפועלו בגלל כללי משחק תקשורתיים״.
אורי מקלב מיהדות התורה, המוכר ככתובת יעילה לפניות ציבור ברחוב החרדי, זכה לשני קולות – משני פעילים חברתיים. בני דאון מ'כנסת פתוחה' הסביר כי ״מקלב חרדי אז לא מעניינת אותו התקשורת שלנו, אבל הוא באמת עובד ודואג לחלשים״. דוקוב הסביר את בחירתו באורית סטרוק בכך שהיא ״אולי הח"כית הכי נמרצת והכי צנועה. נותנת קרדיטים לכל מי שמסביבה, וכמעט ולא לוקחת לעצמה״.
שאלנו את הפאנליסטים מי מבין אלו ששירתו בכנסת ה-19, מצער שלא נראה אותם בכנסת הבאה. ניצן הורוביץ ממרצ כבש את התואר עם חמישה קולות, כולם ממרכז המפה ואף לא אחד מהם עיתונאי (אולי לפיד צודק שקשה לאנשים בתחום לפרגן לאלה שעוזבים אותו?).
שחר אילן בחר את הורוביץ משום ש״היה אחד הנציגים הבולטים, אם לא הבולט ביותר, של נושא חופש הדת בכנסת. פרישתו היא אובדן לעולם הפלורליזם״. ד״ר לימור שבחר גם בהורוביץ ציין כי הוא פעל היטב פרלמנטרית, למרות הסתייגותו מחוסר הביצועים – לדבריו – במימוש המצע החברתי של מרצ ובהשפעתה בפועל.
אופנהיימר בחר בעמרם מצנע (מקום שני עם 4 קולות משני צדי המפה): ״אדם ערכי וראוי שעסק בנושאים לעומק והביא רצינות לתפקיד״. אסתי סגל ציינה את משה מזרחי (יחד עם עוד שני מצביעים): ״מזרחי חבר כנסת חכם, שוחר צדק מקדם שקיפות וחברתי, שלא ידע את רזי הפוליטיקה הפנימית ולכן עשה טעויות לא מעטות. את היושרה שלו ואת ההבנה שלו בנושאי שחיתות שלטונית ופלילית אנחנו צריכים מאוד בכנסת".
עו״ד מאיר רובין, היחיד שבחר דווקא במופז, סיכם ״כשהח"כ הממוצע גורם יותר נזק מתועלת, ח"כ מכובד שאינו עושה דבר הוא נכס ציבורי".
פחות משנתיים ישבה הכנסת על מדוכות מגוונות. אולי זה קוצר הכהונה, אבל מה שבטוח – לא נמצא אדם אחד מבין 40 האנשים ששאלנו – שמכירים היטב את המשכן – שחשב שהכנסת הזו הייתה מצוינת.
ההפך. חצי מהפאנל הכתיר אותה ככנסת כושלת. במדרגים 5 מהשמאל, 2 מהימין, ו-11 מהמרכז. רוב הסולדים ממנה אגב הם פעילים חברתיים – שחרצו כי הכנסת כשלה בתפקידה כשלון חרוץ. עו״ד רובין אמר כי ״הכנסת ה-19 הייתה פחות טובה מקודמתה בכל מובן: הישגים, ניסיון, נראות ציבורית ועוד״.
בניגוד לכנסת בכללותה, האופוזיציה קיבלה דווקא ציונים לא רעים, ודווקא מימין המפה. השמאל היה ביקורתי הרבה יותר: 4 מהם הגדירו אותה ככושלת לעומת 2 בלבד מהימין. מה שכן, 4 ׳מצוין׳ הוענקו לאופוזיציה, אותה הובילה מפלגת העבודה, על ידי המרכז-שמאל.
על השאלה האם הצליחה להשפיע על סדר היום ענתה אוסטרייכר, שהעניקה ציון ׳עובר בקושי׳ כי ״פרלמנטר מוכשר כמו דב חנין או נציג ציבור מוצלח כמו אילן גילאון יודעים לעבוד למען האזרח – לא רק למען מצביעיהם. שאר האופוזיציה כמעט נעלמה לחלוטין״. זאב קם שקבע ציון נכשל אמר כי היא לא סיפקה ״שום אלטרנטיבה. רק רעש וצלצולים, ובלי שום מהות״.
אלון אנתין מהליכודניקים החדשים שהעניק ציון נכשל הוסיף: ״היא לא מימשה את תפקידה ולא ביקרה את הממשל בועדת הכספים ובשאילתות. סתיו שפיר לבדה היא יוצאת הדופן״. רן מלמד שדירג את האופוזיציה בציון ׳טוב׳ הסביר כי היא הורגשה ״בעיקר בעבודה מול ועדת הכספים וקצת מול ועדת הפנים״.
איתי בן חורין מנגד טען שדווקא כן ייצרה סדר יום: ״עובדה שזו אחת הכנסות הקצרות בהיסטוריה. היה הרבה אתגור-בעיקר בנושאים הכלכלים חברתיים״. דמות מהימין נתנה ציון טוב, כי "האופוזיציה סיפקה בעיקר אלטרנטיבה נגטיבית. זה יכול להיות אפקטיבי, עד גבול מסוים.״ יפתח בריל שנתן ציון ׳עובר׳ הסביר כי ״האופוזיציה ברובה לא סיפקה אלטרנטיבה אמיתית, כיוון שהגופים המרכזיים באופוזיציה אינם מחזיקים במדיניות שונה מאוד מזו של הממשלה, לא כלכלית ולא מדינית״.
שאלנו מה הקטין עוד יותר את אמון הציבור בבית הנבחרים? על השאלה הזו כמעט לא פסח איש. רבים סימנו את השחיתות השלטונית ואת נקודת המבט הצרה של הח״כים (סרנה: ״רוב החכים פעלו נגד אינטרסים של הציבור שלהם״).
אחרים ביקרו מהלכים ביזיוניים מנקודת המבט המקצועית של הארגון שהם מגיעים ממנו. גטניו למשל סימן את קבורת חוק הלוביסטים, שחר אילן ביקר את חקיקת חוק השוויון בנטל "הרדוד" לדבריו, ואלונה וינוגרד מחתה על ״אי החלת חוק חופש המידע על קק"ל והחטיבה להתיישבות והשארת ועדת שרים לענייני חקיקה במחשכים מבלי שקיפות של אופן ההצבעה והפרוטוקולים״.
נרקיס ציין את ״חבירת ציפי לבני לנתניהו ראשונה, והצטרפות יאיר לפיד לבנט, נתנה לגיטימציה לכוחות שרוצים ישראל ימי-ביניימית״. לדבריו ״בממשלה הקרובה יעלה עוד יותר הימין והפעם תכונן ממשלה על טהרת הימין שתוביל את ישראל לשורה של סנקציות ומבצעים מיותרים שיקפיצו את יוקר המחיה ויבריחו מכאן צעירים משכילים לחו״ל״. בייסרג התרעם על התנהלותם של חברי ממשלה בעת 'צוק איתן', ובנדר על הליך בחירת הנשיא.
בגזרה האקדמית פרופ׳ גלבוע הזכיר את ״הנסיון הכושל לבלימת שכר הח״כים״ וד״ר לימור מתח ביקורת על ״דרכי ההתנהלות של חברי הכנסת שהעלו על פני השטח את חלוקת השלל של כספי ציבור, חלקם במסווה של כספים קואליציוניים ואחרים שחיתות לשמה״. גם העיתונאי זאב קם התעצבן על ״ההתנהלות סביב התקציב של 2015, שבסוף לא עבר״.
מזל מועלם אמרה כי נקודת השפל הייתה ה״יחסים המידרדרים בין ערבים ליהודים. מירי רגב וזחאלקה״. אופנהיימר טוען כי התחתית התרחשה בעת ״צילומי הסלפי עם הנשיא במשכן. יש תחושה שחברי הכנסת משתתפים בתוכנית ריאליטי על עצמם ולא בשליחות ציבורית שהצניעות יפה לה״. אבסדזה התרעמה על בזבוז הפוטנציאל של המחאה החברתית מ-2011 שלא תורגם לחקיקה והישגים חברתיים ושינוי אמיתי של סדר היום.
גם חוק ישראל היום סומן כתשובה. ומשיב אחר כתב בפשטות על שאלת הבזיון הגדול: "מירי רגב".
חברי הפאנל נדרשו לשאלת עומק מורכבת: מי הכי משפיע על הח״כים? איזה גורם מצליח להזיז את הנבחרים באופן היעיל ביותר. הלוביסטים זכו בגדול, עוד לפני אנשי העסקים (אם כי, אפשר לשקללם יחד כי אלה לקוחותיהם); קבלני הקולות וכל שאר הגורמים, לרבות הרשתות החברתיות שנגסו חלק נוסף בעוגת השיח.
ההסכמה הייתה חוצת תארים: אקדמאים, עיתונאים, פעילים חברתיים, כולם בטוחים שהלוביסטים הם מלכי המשכן האמיתיים. אחריהם זכו העיתונאים בתואר, אך עם פחות ממחצית הקולות. אפשר, אך לא בטוח שצריך, להוסיף להם את שלושת הקולות שקיבלו "המו"לים". לגבינו, הציבור הרחב, לא היה פאנליסט אחד שחשב שחברי הכנסת מושפעים ממנו יותר מכל.
בשאלה בה ביקשנו לסמן חוק, הדלפה שערורייתית או כל אירוע/מהלך משמעותי אחר, כיכב החוק שיזמו חלק ניכר מחברי המשכן נגד החינמון של שלדון אדלסון. וקנין: ״היה מדהים לראות שגם ח"כים מהקואליציה תומכים בחוק כאשר הם ידעו שזו פגיעה קשה בראש הממשלה״. פרופ׳ גלבוע ואחרים דיברו על ״הקדמת הבחירות השערוריתית״. ארבל הופתע מ״הברית של לפיד ובנט שהכניסה את שניהם לממשלה על חשבון החרדים״.
חניקת חקיקה הייתה גם לנושא מדובר. שבי גטניו הלין על ״קבורת חוק של שרת הבריאות שהיה אמור לאסור פרסום מוצרי טבק בעיתונות הכתובה. חוק שזכה לתמיכה ממשלתית ומחויב מאמנות שישראל חתומה עליהם״. מלמד הזכיר את ביטול החוק שכונה "חוק לבנת פורן", שנועד לקצץ בשכר הטרחה שגובות חברות למימוש זכויות רפואיות מלקוחותיהם.
לורד סימן את ״נאומו המביש של יצחק הרצוג בעת ביקור ראש הממשלה דיויד קמרון בכנסת. לא היית מצפה שנוכח פני מנהיג זר ימטיר מנהיג האופוזיציה גינויים על הדמוקרטיה הישראלית״. אסתי סגל אמרה כי ״הפיליבסטר שהיה אמור לתקוע את העברת תקציב 2014 היה המרשים והמרגש ביותר. העובדה שאופוזיציה כולה פעלה כאיש אחד ובתיאום מוחלט בין המפלגות הערביות, עבודה, מרצ, קדימה והמפלגות החרדיות ואפילו ש"ס – זה היה מעשה שלא יאומן בתוך כל הקנוניות הפוליטיות העלובות שייצגו את עבודת הכנסת״.
רמי הוד ציין דווקא את ההודעה של הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דוד גילה שבכוונתו לפרק את מונופול הגז של נובל אנרג'י ויצחק תשובה והגדירה כ״מהלך מפתיע ואפילו היסטורי. אמנם זה היה מהלך רגולטורי ולא פרלמנטרי, אבל חברי כנסת מסורים לא הרפו גם כשהסיכויים נראו נמוכים והפכו את הנושא לסוגיה ציבורית בעלת חשיבות עליונה״.
21 מהנשאלים העניקו לנתניהו את הציון הנמוך ביותר: נכשל.
פעילים חברתיים התרעמו במיוחד על תפקודו של ראש הממשלה. אף לא אחד מהם העניק לו ציון טוב ושניים בלבד העניקו לו עובר. מאידך, הפאנליסטים הימניים התגייסו להציל את כבודו של נתניהו ונתנו לו ציוני טוב ועובר.
התשובות מוכרות מטורי הפרשנות שאינם אוהדים את נתניהו, וממתחריו בקמפיין הנוכחי. (סרנה: נתניהו הוא ״אסון. בניגוד לראשית דרכו, האיש משותק לגמרי כיום״. ד״ר לימור: ״ראש ממשלה שאינו מצליח להתמודד עם הבעיות האמתיות של ישראל ביחסי חוץ ובטחון ובמצב הכלכלי-חברתי, פירושו שנכשל״). וינוגרד הביעה כעס על ראש הממשלה שבעבר כינה את תנועתה כ״התנועה לחופש המידע של נתניהו״. לדבריה ״משרד רה"מ לא שיתף את הציבור במידע וכמעט שלא השיב לבקשות חופש מידע שהוגשו מטעם התנועה. המשרד לא היווה מודל של שקיפות ושיתוף ציבור כפי שהיה מצופה ממשרד של ראש מדינה״.
לורד שנתן לו ׳טוב׳ אמר בין השאר כי ״על אף אחיזת הצבת של לפיד ובנט שגרמו להחלשת ראש הממשלה וכן החלשת מעמדה של ישראל בעולם, נתניהו הצליח לתמרן בהצלחה משא ומתן מדיני שבו הראה גמישות יתרה אך לא ויתר; הנהיג מערכה ארוכה מאז חטיפת הנערים תוך יצירת קונסנזוס ואחדות בעם". פעיל ימין מבין הנשאלים נתן לו 'עובר' פושר: ״ניהל את ישראל ביד רמה, תוך קואליציה לא פשוטה כלל ולחץ אמריקאי לא-אוהד… מצד שני – שחרר מחבלים רוצחים, הקפיא בנייה ביו"ש, נתפס לעיתים באמירות סותרות ומזגזגות בתחום הכלכלי-חברתי״.
האמת היא שגם היחיד שנתן לנתניהו ציון מצוין, עשה זאת באירוניה מסוימת. זהו ד״ר דן כספי ואלו נימוקיו מולנו: "אף שאיני מסכים איתו, חייבים להודות; יש מעטים בין מנהיגי העולם שמסוגלים לתחמן את המפלגה הרפובליקנית בקונגרס, לקרקס את הממשל האמריקאי, לחולל שינוי עקבי באקלים הכלכלי והפוליטי בישראל, לצמצם את עצמתם של אמצעי התקשורת (אבל לא של התקשורת!) ועוד״.
חברי הפאנל:
דניאל אופיר, כתב כנסת, ערוץ 1
נינו אבסדזה, ח"כ לשעבר ועיתונאית
שחר אילן, סמנכ"ל העמותה לחופש דת ושוויון. לשעבר עיתונאי 'הארץ'
עדי ארבל, מנהל פרויקטים ב'מכון לאסטרטגיה ציונית'
אלון אנתין, פעיל בסדנה לידע ציבורי וממייסדי ׳הליכודניקים החדשים׳
יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו
נועה אסטרייכר, עיתונאית
אריק בנדר, הכתב הפרלמנטרי של מעריב השבוע
א. בן מנחם, כתב פוליטי בעיתון החרדי 'הפלס'
איתי בן חורין, יועץ אסטרטגי
גל בייסברג, איש יחסי ציבור
יפתח בריל, מזכיר 'המשמר החברתי'
שבי גטניו, מייסד העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
פרופ' איתן גלבוע, ראש המרכז לתקשורת בינלאומית, אוניברסיטת בר-אילן
חיים גריידינגר, פרשן לענייני חרדים, "מעריב סופהשבוע"
בני דאון, מייסד ׳כנסת פתוחה׳
גדעון דוקוב, עיתונאי 'מקור ראשון'
רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית
ניר הירשמן, יועץ תקשורת
עו"ד יזהר הס, מנכ"ל 'התנועה המסורתית'
שרה העצני כהן, יו"ר תנועת 'ישראל שלי'
אלונה וינוגרד, מנכ"לית 'התנועה לחופש המידע'
גואל וקנין, עיתונאי
דן כספי, פרופ' בדימוס במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון
אמנון לורד, עורך האתר 'מידה'
ד"ר ניסן לימור, ראש פורום 'ון ליר' לארגוני המגזר האזרחי
מזל מועלם, פרשנית פוליטית 'אל מוניטור'
רן מלמד, סמנכ"ל 'עמותת ידיד' – מרכזי זכויות בקהילה
נאור נרקיס, יוזם 'מחאת המילקי'
יגאל סרנה, עיתונאי 'ידיעות אחרונות'
אסתי סגל, אקטיביסטית וקמפיינרית חברתית
אמילי עמרוסי, עיתונאית 'ישראל היום'
זאב קם, כתב פוליטי במקור ראשון ובאתר nrg
עו״ד יהונתן קלינגר, פעיל חברתי
עו"ד מאיר רובין, מנכ"ל 'פורום קהלת'
יוגב שרביט, פעיל חברתי למען שקיפות שלטונית ועוד שני עיתונאים וחבר כנסת בדימוס שביקשו להישאר בעילום שם.
המאגר הביומטרי? קמח מלא? חוכמת ההמונים? בחירה בנישואים? הפאנל הזה מ-נ-ו-ת-ק.
היי. זה סקר-על שלא בודק איך הם התנהגו לגבי ארועים נקודתיים
מעולה.