תומר אביטל
בשנה האחרונה אני פוגש יותר ויותר פעילים חברתיים ורואה את המחירים שהם משלמים. כשהמצלמות סגורות ניכרות השעות האינסופיות בארגון עצומות והפגנות, ניסוח פוסטים ונדנוד לעיתונאים, חוגי בית ופעילויות שברוב המוחלט של המקרים לא מובילות לכלום, חוץ מלכעס נוסף על המערכת.
בקרבם בוער מנוע פנימי, שנע על אדי דלק של לייקים ופרגונים, אמונה פנימית וזעם אותנטי – אבל לא נע על כסף, והגיע הזמן לדבר על כסף.
מאבק הגז חושף תופעה מדהימה: עשרות אקטיביסטים שפועלים למען החברה, ללא תמורה. עליהם מנצחים כשלושה־ארבעה פעילים שמקדישים את מרצם למאבק למען העתיד של כולנו. הם נשענים על כתפי ענקים: לאורך ההיסטוריה שינויים רבים התרחשו כאשר אדם החליט להקדיש את עצמו למען המטרה. בישראל זה קורה לרוב בקנה מידה קטן, סביב מאבקים נקודתיים. אולם מאבקים מגוונים שנרקמו סביב יוקר המחיה לפני שנים וממשיכים עד היום משנים את התמונה.
השאלה שאני נשאל הכי הרבה היא "ממה אתה מתפרנס?", ובכל זאת, אצל אקטיביסטים הנושא הכספי עדיין בגדר טאבו. הם מפחדים. אולי כי כסף זה דבר מלוכלך שיזהם את המאבק. אבל בשיחות מספיק ארוכות הם יגלו כמה שהם מוטרדים מעתידם ומחשבון הבנק. בסוף השיחה הם יכריזו שהם לא יכולים יותר. שחלפו יותר מדי שנים כאלו. זהו.
למחרת תראו אותם מרימים עוד הפגנה מאפס. ככל שהשקיפות השלטונית גדלה, כך מתחדד האבסורד: אנו נחשפים ליותר ויותר נבחרים שמקבלים שכר מהציבור – אך פועלים נגדו, בעוד שאקטיביסטים שפועלים למען אינטרס ציבורי נקי משנים את הטלפון של הבנק ל"לא לענות".
איך מעודדים אותם? את המודל שרטטה וירג'יניה וולף לפני 87 שנה במסה "חדר משלך". כדי שאישה תוכל לשקול כתיבה כמקצוע, קבעה וולף, החברה חייבת לספק לה שני דברים: חדר והכנסה צנועה אך קבועה. בלעדיהם האישה כבולה לגבר שיפרנס אותה ויעניק לה בית. בלעדיהם היא כבולה בשלשלאות למוסכמות.
יש דמיון רב בין נשים בתחילת המאה הקודמת לבין אקטיביסטים כיום: תפישתן כנחותות, תיוגן כאקסצנטריות והבנה שרק פעולה מחוץ לכללים תשנה את הכללים. גם אצל הפעילים, חדר וקצבה – ובגרסה עדכנית, דירה, לפטופ, סמארטפון ותשלום חשבונות – יחוללו פלאים. כשדאגות אלמנטריות יחוסלו בעלי החזון יפרחו. מכירים את אור-לי ברלב? דמיינו עולם שבו יש ארבע אור־לי ברלביות, 1000 ימי שקיפות ולובי קבוע לציבור הרחב הלא מאוגד. אבל תורמים מעדיפים עמותות מוסדרות וגופים שמרניים ומחושבים. אקטיביסטים? הם קלפים פרועים.
יש מקום כמובן לשניהם, אך החברה מעודדת רק את הגופים המאובנים ומזניחה את האקטיביסטים, אף על פי שפעילותם נועזת וחדשנית ופוסט אחד שלהם יכול להפוך עולמות. נכון שלרוב יש להם פרנסה צדדית צנועה ושיש תמורות לא חומריות לפעילות, כמו הכרה והערכה, שלעתים סוללות את הדרך לתגמולים אחרים. אבל פעילים רבים הכריזו שלא ירוצו לכנסת ושלא ימכרו את עצמם לעולם. אז הנה כמה הצעות:
1. ספונסרים. האופציה הראשונה וכנראה הגרועה מכולן. בעולם הכדורגל הקואופרטיבי, למשל, אנשי עסקים לקחו על עצמם לממן חוזים של שחקנים יקרים ללא תמורה. למה? בשביל חשיפה, כבוד ומעורבות בענף שהם אוהבים. טייקון חברתי – כמו אלו שתמכו בהחמרת מסקנות ועדת ששינסקי – יכול לפרוש חסות על אקטיביסט שהוא תומך בפעילותו. תמורת פרוטות הוא יוכל להתהדר בשלט הוקרה עם שתי רגליים. עם זאת, אפילו טייקון "טוב" הוא בסופו של דבר בוס, כלומר תלות.
2. מימון ממלכתי. כיום מזרימה המדינה יותר מ־20 מיליארד שקל בשנה לשלל גופים ציבוריים ולעמותות. התקציבים עוברים לעתים בהתאם ל"מבחני תמיכה" שוויוניים. למה שלא יהיו מבחנים כאלו לאקטיביסטים? הקריטריונים יהיו אחידים – למשל ותק והישגים, לצד סייגים כמו פעילות לא אלימה. ועדה ציבורית תקבע מי זכאי למימון. פיילוט מקומי יוכל לבדוק את השפעת "הקרן לעידוד פעילים חברתיים" בעיר מסוימת. מהלך כזה יכול להפוך עיר לקהילתית ותוססת. עם זאת, ריאלית, אפשרות זו כמעט חסרת סיכוי במציאות הישראלית.
3. מימון המונים. תרומות קטנות וקבועות מאלפי אנשים. כיום האקטיביסטים מתעטפים במותגים ("באים לבנקאים", "מאבק הגז" וכו") ולא מעזים לבקש שכר מהציבור. פעילה אחת, למשל, הכינה לפני חודשים קמפיין למימון המונים אישי, אך גנזה אותו מחשש שמאבקה לא ייתפש יותר כטהור. היא פוחדת להפוך ללוביסטית, אף על פי שהתמקצעה בנושא יותר מאלף פקידים, והגיע הזמן שמישהו ישלם לה על זה. זו אפשרות מעשית, אך כמובן, רק אם הפעילים יחליפו דיסקט.
נכון. יש אקטיביסטים ששוקלים לבנות מעטפת מקצועית למאבקיהם, או לפעול לקבלת מימון מגורמים בשוק הפרטי. אני יודע כי הם שיתפו אותי בתכניותיהם. אבל זה לא מספיק. הפעילים עצמם חייבים לקבל סיוע.
הפחד מלבקש זאת חייב להיעלם, אחרת אנו עלולים לראות יותר ויותר את הצד האפל של האקטיביזם – מחאות בהזמנה ושכירי חרב עם אג'נדה סמויה.
אפשרות 2 בעייתית לא פחות מאפשרות 1, מסיבות דומות ובמיוחד במצב בו כפי שתיארת "יותר ויותר נבחרים מקבלים שכר מהציבור – אך פועלים נגדו". אם המימון הממלכתי היה תקין, לא היינו צריכים אקטיביסטים. אם הוא לא תקין, הוא לא יממן אקטיביסטים שנאבקים כדי שיהיה תקין.
מסכים