הבלוג של תומר אביטל

קפיצת גדילה

אף אחד לא הכין אותנו לחודש הראשון. 

נכון, כל החיים שמענו מהורים צעירים איך בילויים נגמרים, השינה נכחדת והבכי לא פוסק.

ובכל זאת, לאורך ההריון חיינו בסוג של חלום. היו קשיים, אבל מעליהם ריחפה בקביעות תחושת הפליאה אל מול הנֵס: הגוף של תמר מייצר איש חדש שהוא ערבוב של שנינו. היינו עסוקים בלהבין לאיזה פרי העובר דומה עכשיו בגודלו, איך לא להגיע לחדר לידה עם קורונה ואיך חומקים מאפידורל.

בקצרה, ללידה התאמנו כמעט שנה. לרגע שאחרי? כלום. הדחקנו. מקסימום פינטזנו לאיזה בית ספר מדליק נשלח את האננס בבוא היום.

המים ירדו. הלידה הייתה התפוצצות של דם, דמעות ורגשות. ואז הגיע הבוקר. הפכנו לשלושה.

תומר אביטל
צילום: שיר שטיין

בימים הראשונים הקסם המשיך לאפוף אותנו. נפעמנו מכל פעם שבה פקח עיניים. מכל לפיתה של הידיים הקטנות שלו את האצבעות שלנו. מלראותו מזיז ידיים מתוך שינה כאילו הוא מנצח על תזמורת.

התחלנו לחשוד רק כאשר משפחה, חברים, שכנים ואפילו מכרי פייסבוק שמעולם לא פגשנו – הציעו עזרה. הרי קרה משהו שמח. עובדה: כולם מברכים ומחייכים. אז למה בד בבד הם מציעים ללא הרף לפנק ולעזור – כאילו קרה ההפך ואנחנו בשבעה?

הניגודיות בין צהלות השמחה להצעות העזרה הייתה צריכה להדליק נורת אזהרה, אבל התעלמנו. הוא בסך הכל טמגוצ'י עם סוללה שמתרוקנת כל שלוש שעות. כשמטעינים אותו בחלב – נרגע ונרדם. לאחר מכן קם עצבני, אוכל עד שנרגע ושוב נרדם. פשוט.

הסקנו שהקלישאות סתם מוגזמות או שהתינוק שלנו רגוע טבעית, והתענגנו על הלייקים, המברכים והסירים.

ואז הכל השתבש.

*

בתור התחלה ההנקה התארכה מרבע שעה, לחצי שעה ואז לשעה. המחזורים בין האכילות, מאידך, הלכו והתקצרו בדרמטיות. אורכה של יממה הפך לקונספט שרירותי בידי הרודן האילם. במקום שהחמודון יתרגל להבדל בין יום ללילה, דהרנו יחד איתו לארץ הג'ט-לג הנצחי. 

אי אפשר היה לעשות שום דבר חוץ מלמלא את הצרכים שלו.

עלק "עקרון הרצף".

תומר אביטל
מי ידע שמחליפים 12 חיתולים ביום? צילום: שיר שטיין

התזמון שערורייתי. המדינה בוערת, וצעירים סוף סוף הפסיקו לקבל שחיתות כמובנת מאליה ודורשים שקיפות ומנהל תקין. ואיפה תומר בכל זה? גונב דקות על האסלה כדי לצפות בשידור החי של אור-לי ברלב בין ההחתלות והצרחות. 

ותמר? היא סוף סוף, אחרי תשעה חודשים, הייתה יכולה לשתות כוס יין. אבל מרוב עייפות כבר לא היה לה חשק. פנטזיות לבקרים בים התחלפו בניקוי קקיגב, ובבדיקות שהוא עדיין נושם מדי חמש שניות.

ואם זה לא מספיק, נותרו לרודן הקטן שרידי צהבת מהלידה. אז בשיא השרב והקורונה נאלצנו לנסוע מותשים שוב ושוב באוטובוסים לבדיקות בקופת החולים. ברגעים הכי לא נוחים גופו מתקשת ומתיישר לסרוגין – כנראה מגָזִים, מילה בה הורים כוללים את כלל רגעי הבכי הלא מוסברים – ופרצופו נראה כאילו הוא מינימום עובר אינקוויזיציה אצל דורון מפאודה.

תומר אביטל
חופשתלידה? זה השליש הרביעי

נאלצנו להיות סביבו כל הזמן – מתוזזים, מאכילים ומרגיעים – עד שהגיע לילה. או כמו שהוא אוהב לקרוא לו: יום. החסך שלנו בשינה היה חמור יותר מהגירעון שאליו המדינה נקלעה בקורונה. החמודון התעורר ללא חוקיות, מאיץ מעילפון לבכי בשלוש שניות. הדרישה המרכזית: ציצי. כל הזמן. חשבנו לקחת אותו להפגנות בבלפור, אבל לרודן יש טעם מאוד ספציפי.

הורים והאינטרנט טענו שמדובר בקפיצת גדילה; 'תקופה "קצרה" של עלייה בצריכת האנרגיה של התינוק ובצורך שלו בקרבה' כדי להעביר הילוך בהתפתחות שלו. מאחורי המילים החמודות האלו עומדים מחזות לא פשוטים. התינוק למשל יכול פתאום לדרוש אוכל במשך שש שעות ברצף, ולצווח בין לבין כאילו קוצרים את איבריו. את הדברים האלו – אף אחד לא סיפר לנו מראש.

תומר הרגיש כמו בכיין. הרי כמעט כל איש בהיסטוריה עבר את זה, למה כה קשה לו?

תמר תהתה אם התינוק יפסיק לבכות והאם אי פעם יהיה שבע. אולי היא לא מאכילה אותו מספיק טוב? היא חששה שהגוף שלה לא עובד כמו שצריך.

בשיא קפיצת הגדילה הזמנו אוכל סיני בוולט שקלקל לשנינו את הקיבה. השילוב היה קטלני. תמר והתינוק בכו לראשונה יחד, ובאותו ערב קרסנו.

למזלנו אמא של תומר הפכה לנהגת, ואחותו לבייביסיטר, ובערב אבא של תמר ואחותה הגיחו כמו באטמן ורובין ולקחו פיקוד בזמן שהתעלפנו. בסוף, איכשהו הגיע הבוקר והשמש זרחה. 

יצאנו מזה. ואז הגיע ערב.

והכל חזר חלילה.

*

הזוגיות שלנו – פוף – נעלמה. 

טוב, לא נעלמה, השתנתה. יותר נכון, היא הפכה לתאורטית. יש אהבה, אנחנו שם אחד בשביל השניה, אבל אין זמן לרומנטיקה כשאתה כל הזמן במשימה. מה גם עם התינוק נולדים חיכוכים חדשים. יש אלף דברים חדשים שעכשיו אנחנו עושים יחד, ולכל אחד יש גישה קצת שונה לאיך לעשותם.

ולא רק זה.

תמר הרגישה שיצאה מבית החולים עם ילד, אבל גם עם גוף אחר. המשקל, התפרים והלבוש הביתי התמידי גורמים לה להרגיש פחות מושכת, לא משנה מה תומר טוען.

היה ערב אחד שפינינו הכל והחלטנו על זמן לעצמנו. השכבנו אותו לישון והתחילה הרומנטיקה. 

אבל באותה שנייה הוא פרץ בבכי. ולא הפסיק. עברנו לאלגוריתם הטיפולי ושללנו מקרים כמו בלשים חרוצים. רעב? לא. קקי? לא. פסלנו דבר אחד אחרי השני, ניסינו הליכות מטופשות לעצירת בכי (ירידה לסקוואט כל צעד שלישי), ובסוף מי בכלל זכר מה רצינו?

מסטולים מחוסר שינה ומהיעדר אופק (הגָזים, הבטיחו לנו, יסתיימו בקרוב, אבל אז יגיעו ה״שיניים״, מילה שתמיד נאמרת בלחישה מאיימת) תהינו איך יש בעולם כל כך הרבה בני אדם. 

תמר פחדה שסדרי העדיפויות בחייה ישתנו, והיא תתקשה לראות את העבודה באותו אור של לפני הלידה.

תומר, מאידך, התפדח לשבת בבית דווקא בתקופה כה הרת גורל. הוא אף החל לפחד שלעולם לא יוכל לחזור לפעילות מלאה. רק הטור הזה, למשל, לקח חודש לכתוב אותו. ככה זה כשאין לנו יותר מעשרים דקות רצוף לעצמנו. 

נראה שהקמת תא משפחתי מרסנת אותך יותר מאלף תביעות השתקה.

שקלנו לכתוב ספר שישקיף את האמת בשם '100 ימים של חוסר שינה', אבל בטוויטר אמרו לנו שזה לפחות 1000 ימים, אז מתי בדיוק נכתוב אותו?

תומר אביטל
מנשאים זה החיים

אף פעם לא הבנו מה הלחץ של הורים למצוא דמיון בינם לבין התינוקות שלהם. הרי גם ככה הם לא מפסיקים להשתנות. עכשיו הכל ברור. הדמיון הזה הוא פרס תנחומים שעוזר להשלים עם העבדות הכפויה שמגיעה בבום.

אלא שאצלנו הוא לא דמה בהתחלה לאף אחד מאיתנו. זה הצחיק אותנו. אבל עמוק בפנים, גם קצת עצבן. מי זה היצור הזה שהשתלט על סדר היום ובכלל לא נראה קשור אלינו?

מה גם, לפי שעה, התנהלותו בעולם בינארית למדי: שתיקה או בכי. אפילו החיוך, מסתבר, הוא משהו שלוקח להם לפחות חודש ללמוד.

ועדיין, תמר אוהבת אותו עד השמיים וחזרה, עוד מלפני שפגשה אותו. היא מתרגשת מהכל. במיוחד מהרגע בו היא מנשקת את לחייו החמימות בסוף כל הנקה, שתמיד יש להן ריח מתוק.

תומר אוהב אותו, אבל לא מאוהב בו כמו שראה הורים אחרים. ועדיין, הוא נגנב מהמחוות שלו. נניח, שהוא מגהק בזמן שהוא בוכה. זה נראה כמו באג בתיכנות כי הוא לא מצליח לעשות את שתי הפעולות בו זמנית. שנינו נמסים כשהוא נרדם תוך כדי שהוא יונק. ויש כמובן את הפלוצים המפוארים ואת הפיהוקים שבולעים את כל העולם. לפעמים אנחנו רק מסתכלים על המבט התועה שלו – ונפעמים.

תומר אביטל
הוא מתוק יותר מתפוח

מדהים גם איך שהשינוי הזה משנה את נקודת המבט, פשוטו כמשמעו. כבר במהלך ההריון התחלנו להבחין, למשל, בעגלות ברחוב, שעד אז היו שקופות בעיננו. מי היה מאמין שיש כזה מגוון? ההתרגשות שהגיעה פעם מהשגת כרטיס למידברן נובעת כעת מחילוץ טופס 17 מקופ"ח. תמונות סחיות של ילדים אחרים היו גורמות לנו לרצות לתלות את עצמנו. כעת אנחנו מחייכים בכנות, ומתעניינים בסידורי האמבטיות שלהם.

בכלל נראה שסביב גידול ילדים שרדה איזו קהילתיות מקסימה, אולי שמורת הבר האחרונה מהשבט שבו חיינו פעם. תורמים לנו מכל עבר אביזרי יד שנייה. זרים נותנים יד להעלות העגלה לאוטובוס. תכלס? מרגש. תומר קצת הבין לליבו של אביו שהפעיל עליו לחץ להתנרמל.

*

משהו נוסף שקרה זה שהתחלנו להעריץ את כל מי שיש לו ילד. לא פחות. איך אתם ממשיכים לעבוד, ליזום, להיות מעורבים, להשתתף בהפגנות ומה לא בזמן שיש לכם עולל? ואיך הבאתם אחריו עוד אחד? בניתם מכונה סודית להמצאת זמן ואנרגיה?

אתם מדהימים. אתן השראה. כל הכבוד.

*

ברור לנו שזו תקופה זמנית. שבסוף נסתגל. שגם אנחנו חווים סוג של קפיצת גדילה.

כל יום איתו קורה כל כך מעט אבל גם כל כך הרבה. אנו לומדים להכיר אותו ולתקשר איתו טוב יותר. מצטיידים בטכניקות תכלסיות (תודה לך נמר על העץ), ומשתדלים ליישם את הטיפ החשוב ביותר – לישון כשהוא ישן. 

הקלישאה נכונה: החיים שלנו נגמרו. אבל זו רק חצי מהאמת. כי חיים אחרים התחילו. וכשאנחנו לא עייפים, אנחנו סקרנים

תומר ותמר אביטל בר לב

**

תומר אביטל
עיתונאי, סופר ומורה ליוגה. לפרטים המלאים כנסו לבלוג שלי בשם תומר אביטל

2 Replies to “קפיצת גדילה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.