אולי במקום בחירות נוספות – תחליפו שיטה? פוסט מרחיב אופקים

שוב הפוליטיקאים רוצים לשלוח אותנו לקלפי – בתקווה שהפעם המנדטים יתיישרו לטובתם. מישהו פעם אמר שטיפשות היא לחזור על אותה הפעולה וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת. והוא עוד לא ידע על הקורונה.

אז אולי במקום לשנות את שמות המפלגות, נשנה את השיטה? אני רוצה לפתוח לכם את הראש ולטרחן על כמה שיטות בחירה ושלטון אחרות ממה שהתרגלנו לראות פה.

סורטיציה – אולי הגיע הזמן להגריל חלק מחברי כנסת?

על פי השיטה פוליטיקאים נבחרים באקראי מתוך הציבור ("סורטיציה"). האזרחים שיעלו בהגרלה יתבקשו לעזוב את עבודתם לפרק זמן קצוב – וישרתו את כולנו. כמו צבא, רק בכנסת. השיטה היתה נהוגה באתונה, ומיושמת גם היום במקומות מסוימים, למשל בכפר נידח בפרו בו ביקרתי. נכון, לא מעט ח"כים באו עם כוונה טובה כדי לעבוד למען הציבור. אבל הם מתעסקים לא מעט בלהיבחר מחדש. התוצאה היא שקבוצות לחץ שוב ושוב זוכות אצלם לאוזן קשבת, על חשבון הציבור הרחב. הגרלה יכולה לשנות את זה מקצה לקצה.

למה זה טוב?

• קבוצות מתחלפות ואקראיות יתקשו לרקום קנוניות לרעת הציבור. אין טובות שהנבחרים יצטרכו להשיב למי שיעזור להם להיבחר. אין פופוליזם (לא צריך להבטיח כלום, כי לא צריך להיבחר).
• חצי מהפרלמנט יהיו נשים, ודרך שריונים לקהילות ואזורים גיאוגרפיים – נקבל ייצוג משופר לכל חלקי העם.
• כדי למנוע הוצאה לא מבוקרת של כספים – יחוייב שימוש בנומרטור: כל הוצאת כספים חדשה מחייבת הסכמה של רוב על באיזה מקור תקציבי קיים יש להשתמש. כלומר כל הוצאה חדשה מחייבת קיצוץ בסעיף אחר והתאמה לתקציב.

ניתן גם לשלב: חצי כנסת תיבחר בשיטה הישנה, וחצי בהגרלה. בנוסף, אפשר לקבוע הגרלה שנתית בה רק חלק מהפרלמנט נבחר מחדש, כך שההחלפה תתבצע בהדרגה. להרחבה.

קופוזיציה – שילוב ידיים תמידי בין קואליציה לאופוזיציה

לא ממש שילוב ידיים כמו שביטול החלוקה המסורתית לקואליציה ואופוזיציה.

איך זה יעבוד?

• כדי להעביר חוק – הח"כ המציע ייאלץ לייצר קואליציה אד-הוק. אין יותר דיל של "אני אעביר את החוק הגרוע שלך ואתה את שלי". כ-ל פעם מחדש הח"כ התורן ייאלץ לגייס 70-80 חברים לפחות כדי להעביר חוק. הוא לא יוכל לרכוב על המשמעת הקואליציונית שמשכיחה מנבחרי הציבור את עמוד השדרה שלהם ומתרגמת את רצון העם היום בצורה כה מזוויעה. ושוב, יחוייב שימוש בנומרטור.
• מי יהיו השרים? כלל המפלגות יקבלו משרדי ממשלה – לפי הגודל היחסי שלהן. המפלגה הכי קטנה תקבל למשל שר אחד, וכן הלאה.
• מי ישלוט? אולי, הפעם, לא יהיה שליט יחיד? ימשיך לכהן נשיא של כבוד למען ייצוג המדינה וכל זה, ובמצב חירום, הוועדות הרלבנטיות בכנסת יקבלו את ההחלטות הצבאיות עם ראשי מערכת הביטחון (שייבחרו על ידי הכנסת).
• הצעתי את השיטה הזו בימי הקיפאון הפוליטי, אבל לדעתי היא מתאימה בשגרה. לאחרונה גיליתי בראיון שערכתי עם ח"כ תהלה פרידמן (כחול לבן) שהיא תומכת ברעיון.

למה זה טוב?

• דמיינו שלא נצטרך יותר להרכיב קואליציה ולשמר אותה – על כל כאבי הראש. אף פעם. ח"כים יצביעו לפי מה שהם באמת מאמינים בו. הייתם מאמינים?
• אנו חיים בדמוקרטיה, אבל יום אחרי בחירות נולדת עריצות הרוב הזעום. זה אולי מזכה חלק מהציבור בתחושת עוצמה כי הוא-הוא זכה בשלטון, אבל זה גורם לחלק ענק בעם להרגיש מודר.

ח"כ לשעבר עינת וילף חקרה שיטות בחירה שונות וגרסה שלכולן יתרונות וחסרונות.

• לדבריה קל לחשוב שאם נחליף שיטה – נזכה לסוף טוב. אך בכולן יש פגמים.
• "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" כתבה וילף בספרה "זו לא השיטה, טמבל".
• כששאלתי אותה, "ובכל זאת, איזו שיטה היית מעדיפה?" וילף אמרה משהו מעניין: שהדבר היחיד שבטוח יעבוד הוא – להחליף כל הזמן.

למה זה טוב?

• קבוצות לחץ, לוביסטים וטייקונים מצליחים לחלץ מהדמוקרטיה הטבות על חשבון כולנו – כי הם מבינים את נקודות התורפה של שיטת השלטון שלנו, ויש להם את הכלים לנצלן.
• אם השיטה תתחלף, למשל מדי עשור, אז עד שהמסודרים יבינו על מי ללחוץ ואיך לעשות זאת טוב יותר מהציבור הרחב – זה כבר יהיה לא רלוונטי.
• חשבו על המשפט האלמותי של מרק טווין: "פוליטיקאים וחיתולים צריך להחליף לעיתים קרובות ומאותה הסיבה".

פריימריז פתוחים

קיום בחירות כלליות עם פתק ״חצי-פתוח״.

• ביום הבחירות כל בוחר יוכל לדרג בתוך המפלגה בה הוא בחר – את המועמדים המועדפים עליו. אפשר יהיה לבחור , למשל, את '"הליכוד", ובתוך הפתק לסמן עשרה מועמדים מהמפלגה.
• במילים אחרות, כל המדינה משתתפת בפריימריז!

למה זה טוב?

•  זה ינטרל את כוחם של קבוצות לחץ וקבלני קולות, יצמצם את כוח הלוביסטים ויחייב מוכרות ורקורד ציבורי מוכח בשביל להיבחר.
• השיטה עשויה להזרים דם חדש לכנסת ולהגביר את מעורבות הציבור הרחב בפוליטיקה – בוחרים ירצו ללמוד על המועמדים עליהם הם נשאלים.
• השיטה נהוגה בהבדלים כאלו ואחרים, בבלגיה, צ'כיה ואיסלנד.
• הפסקת פרסומות: תמונה אחת שווה אלף מילים – עקבו אחרי באינסטגרם

שיטת הקול הנייד (STV)

לשקלל בעת ההצבעה גם את העדפות הבוחרים המשניות.

• לפי השיטה, הנהוגה באירלנד, כל מצביע יכול לסמן בקלפי שלוש מפלגות!
• כלומר, ניתן להצביע לשתי מפלגות נוספות ולדרגן במקום השני והשלישי. הן יקבלו 'ניקוד' מופחת, אך עדיין יזכו בניקוד.

למה זה טוב?

• אם המפלגה שדירגת ראשון לא עברה את אחוז החסימה או לא נכנסה לקואליציה; עדיין יש לך, המצביע/ה, סיכוי לזכות בייצוג גם דרך הבחירה השנייה או השלישית שלך.
• השיטה הזו חביבה עלי במיוחד משום שהיא מאפשרת לאזרחים להימנע מלזרוק קולות לפח. בד בבד זה מאפשר להרגיש חלק מהמשחק הדמוקרטי בסבירות גבוהה יותר מאשר בהצבעה בודדה.

דמוקרטיה התאגדותית

שלטון הרוב – המשתנה. לפי השיטה, שמכונה גם דמוקרטיה הסדרית, הרוב אמנם קובע, אבל דרוש רוב מכמה סקטורים. זה מאפשר לוודא שאנשים המושפעים מההחלטות – יזכו להיות חלק מהתהליך לקבלתן.

איך זה עובד? אפשר להחליט שכדי לחוקק חוקים מסוימים יידרש, למשל בחוקים הקשורים לשוק העבודה, רוב גם של חברות כנסת וגם חברי כנסת. בחוקים העוסקים בלאום; רוב של יהודים וגם רוב מקרב הערבים. בחוקים הרלוונטיים לגיל הפרישה; רוב של צעירים ושל מבוגרים. השיטה יושמה בדרום טירול שם נקבע שכדי להעביר החלטה צריך רוב גם בקרב דוברי האיטלקית וגם בקרב דוברי הגרמנית.

למה זה טוב?

• זה מבטל את חוסר ההשפעה של ציבורים שלמים על קבלת החלטות במדינה. בישראל מקדם אותה הח"כ לשעבר מוסי רז.

*

מוקדם לדעת אם סבב נוסף של בחירות יוציא את ישראל מהתקיעות. אז אולי במקום לשנות את שמות של המפלגות, נשנה את השיטה?

כפי שאתם רואים, השיטה הישראלית הסבוכה ממש לא מחויבת המציאות; יש עוד!

• ומה לגבי דמוקרטיה ישירה? בוודאי! קראו את מצע החלומות שלי