תומר ותמר אביטל בר לב
אצלנו זה יתחיל, בדרך כלל, כך: אחד מאיתנו ימתח ביקורת בעקבות משהו שקרה, והשני יתבאס. יתחיל ויכוח, ובום. טראח. קבלו את האורח הלא-רצוי אבל יחסית מצוי: ה-ריב הזוגי!
הכל זרם לפני רגע בשלווה, אבל הוריקן רעיל גזל את כל החמצן בחדר, וסחף את שנינו לארץ בה שום דבר לא קיים מלבד אנרגיות רעות. תומר מבועת מההשלכות. "רגע", עולה בו מחשבה טורדנית, "מעכשיו לנצח נריב סביב הפער הזה ביננו?"
"ומה אם הקרע שנוצר עכשיו", תמר חוששת בכל ריב מחדש, "יהיה בלתי ניתן לאיחוי?"
הדיבור הופך בבת אחת דטרמיניסטי ("אתה תמיד…"/"את אף פעם לא…"), בלם היד משוחרר, ואנחנו מתדרדרים יחד לתהום. ברקע כל התבטאות, לרבות "תעביר את המלח", הולמים תופי מלחמה שרק שנינו שומעים. יש דרך מילוט; אם אחד מאיתנו ייקח על עצמו את תפקיד 'המכיל', ידבר בטון רגוע ויציע פשרה. השני לרוב בתגובה יחייך – ויתקבל אישור ללחוץ יחד קונטרול/קומנד Z על העצבים.
אבל לעתים כבר נתבצר בקצה צמרת עץ המעַפנִיּות והחילוץ ייכשל. תיפתח מערכה חדשה שתיקח בין דקות לשעות, וגם אם נתפצל – הריב ימשיך להתחולל. אני יושבת עם חברה, אבל בראש מתעמתת איתו. אני שוחה בים, אבל בראש רב איתה.
איך ריב נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה – ואז זה זוועה
אנחנו יודעים. זה קורה לכולם. השארת כלים לצד הכיור ולא בתוכו או זריקת משפט ביקורתי מול המשפחה משגע זוגות ברחבי תבל. זה חלק מהחיים. ועדיין, כשאנחנו בתוך הריב – הכל נראה שחור.
נכון, בסוף הריב נביט אחד על השנייה באהבה. ניזכר שאנחנו נפשות תאומות. נתפייס, נתחבק ונתלטף – ונתקשה להבין: אשכרה רבנו על מיקום הנעליים בבית? זה היה כל כך, אבל כל כך מיותר. שלא לדבר על הקורונה שהולידה סוג חדש שלם של ריבים. ככה זה כשיש סגר + עבודה משותפת מהבית בזמן הריון, ואז תינוק ראשון.
תא כלא בלי מפתח
למען האמת, בתחילת הקורונה נהננו לאללה. נולד זמן משותף חדש. יצרנו עולם משלנו. רקדנו לקליפי JUST DANCE מול יוטיוב והתאהבנו אפילו יותר.
תמר: ובכל זאת התחלתי להילחץ (אה, זה החלק בו אנחנו מראיינים את עצמנו. זו תמר). נחת עלינו וירוס מסתורי בזמן שאני בהריון מתקדם. רציתי שנישמר. התחשבת בי והקשבת לבקשות שלי, אבל זה לווה לעתים במלחמות.
תומר: כי בזמנו לא הבנתי כלום. וחשבתי שגם כך כולם בסוף יחטפו קורונה. אז למה להיסגר?
תמר: גם אני חלמתי לצאת ולראות אנשים, אבל העדפתי להיות מחושבת. יש לנו תינוק לדאוג לו!
תומר: הרגשתי שהכנסנו את עצמנו לכלא, ושזרקת את המפתח.
חיים בצל הקורונה, כמו גידול תינוק, הנכיחו את ההבדלים בינינו. הכי קשוח היה בהתחלה, כשלא ידעו הרבה על הנגיף. צריך להסיר בגדים כשחוזרים הביתה? עד כמה להימנע ממגע במשטחים בחוץ? לא תמיד היינו באותו ראש וזה לעתים התפוצץ.
תמר: לא היה לי נעים להעיר לך כל הזמן, אבל התכווצתי מבפנים, והתבאסתי שלא התפשרת יותר.
תומר: חשבתי שאת מגזימה. שיש יותר סיכוי למות מסוכרת או תאונת דרכים.
תמר: למה שתרצה בכלל לקחת סיכון? הידבקות נשמעה לי סיוט.
תומר: אני מבין, אבל עבורי הסיוט היה כששאלת אותי כל רגע עם מי אני נפגש ומתי השתעלתי בפעם האחרונה.
זה ניהול הסיכונים, טמבל
ניסינו להבין – מאיפה השוני? הרי שנינו רציונליים ונחשפים לאותה אינפורמציה, גם בקורונה. לקח לנו זמן לברר מאיפה נובע הפער. באמצע הגל השני האסימון סוף סוף נפל: כל אחד מאיתנו מעבד מידע זהה – בצורה אחרת לגמרי!
שנינו, נניח, קראנו שיש 0.1% סיכון להידבק מגורם מסוים. אז קלטו את זה: אצל תומר זה הפך מיד ל-0%. אצל תמר, לעומת זאת, 0.1% כדין 100% – ולכן חובה להיזהר.
אם תמר שמעה בחדשות שעייפות זה סימן לקורונה – אז בכל פיהוק הייתה בטוחה שנדבקה. זאת בזמן שתומר חשב שהפיהוק הוא באשמת נטפליקס. אותו פיהוק – פרשנות שונה.
תומר: אט-אט הבנתי את מקורות הדאגה שלך והתחלתי להקפיד יותר.
תמר: חשתי הקלה ואז בעצמי התגמשתי יותר לכיוונך.
ההבנה הזו פתרה חלק מהריבים – מראש. וזו הייתה רק ההתחלה.
יוסף ויוספה
נפתח לנו התיאבון בזכות הניצחון הזה שלנו בקורונה, והתחלנו יותר ויותר לשוחח על מה באמת מסתתר מאחורי הריבים – כדי ליירט אותם. שמנו לב למשל שמי שרב בדרך כלל אלו לא אנחנו, אלא חוסרי הביטחון של כל אחד מאיתנו. אז הענקנו להם שמות: יוסף – חוסר הביטחון של תומר – ויוספה – של תמר. זה מאפשר לרדת מעץ המעַפנִיּות במהרה. תמר למשל העירה על לכלוך שתומר השאיר אחרי ארוחה. "תכננתי לנקות," הוא הגיב בעצבנות והתלונן שהיא בעצם מכנה אותו עצלן.
"יוסף", השיבה תמר ברוגע, "לא דיברתי אליך", ובום. תומר הבין שזו תצפית נקייה ונרגע מיד. כשיוסף ויוספה מוזכרים – חוסר הביטחון מתנדף, והאווירה מוקללת בשנייה.
המשכנו לחקור וגילינו נקודת חיכוך פופולארית: יציאה משותפת מהבית. תומר משתגע עד שתמר מוכנה ובוער לו לחכות בחוץ. זה מחרפן אותה כי יש דברים שעדיין לא מאורגנים. אז קיימנו שיחה רק על זה, והגענו לסיכום: לצאת רק אחרי שמוודאים שהשני לא זקוק לעזרה. זה חיסל כרבע מהריבים.
עברנו לתפוח אדמה לוהט נוסף: מטלות הבית. שקלנו לפצל רשמית את האחריות על פינוי אשפה, קניות וכו אך לשנינו הייתה רתיעה מכך. זה הרגיש סחי וגם לא רלוונטי: אנחנו לא כמו ההורים שלנו. הריבים שלנו הרי עוסקים ברובם בסוגיות פילוסופיות עמוקות. מה לא? ובכן, הסתבר שלא. חילקנו ביננו את המטלות ואחרי כיוונונים והתאמות – עוד רבע מההתגוששויות התאיידו. אנחנו דומים להורינו הרבה יותר ממה שחשבנו.
דיבור מסתייג מציל חיים. או לפחות סופ"שים
בהמשך גילינו עוד גלגלי הצלה. למשל להתייחס אך ורק לארוע הספציפי שקרה כרגע ולהימנע מדיבור נחרץ ("את/ה תמיד X!"). במקום, להשתמש בדיבור מסתייג ובדוגמאות קונקרטיות, ולהיזכר מתי הבן-זוג דווקא פעל אחרת (הנה מדריך שלם בנושא). ושוב, הכי חשוב, להבין מה באמת עומד מאחורי הריב. למשל פעם עלינו על זה שמה שהפריע לתמר במטלה שלקחה על עצמה – זה שלא קיבלה על כך הכרה והודיה. לתומר לא היה מושג והוא היה יותר משמח לתת אותן.
יום אחד התחולל בוקר אפוקליפטי עם התינוק. החמוד בכה בזמן שעשינו קניות, ולשנינו יצא רצף הערות ('למה קנית דווקא אצל היקרן?' ו'מדוע דיברת אליי ככה באמצע המעדניה?') שהתלקחו לריב. כשחזרנו כל אחד שיתף מה הרגיש, וממה נעלב – ובום. הריב נפטר. תחי האהבה.
סוכנת הפיוס מספר אחת – אמפתיה
התחלנו לכתוב את הטור הזה לפני כמה חודשים – ועצרנו. לקחנו הפסקה כי הרגשנו שהוא לא בשל. שעדיין לא פיצחנו עד הסוף את הסיפור הזה של קונפליקטים בזוגיות. בקיצור, הרגיש מזויף לפרסם אותו. וזה נדחה ונדחה, כי כשאתה מגדל תינוק ראשון ומלא מרץ – כל מה שלא דחוף נדחה. למעשה, כל השנה הזו לצדו הרגישה כערפל אחד גדול. דווקא כשהתכוננו לקבל את חיינו חזרה כשהוא נכנס לגן, התינוק החמוד שלנו התגלה כסְפוֹג לכל מחלה אפשרית. זה יצר שלל חיכוכים חדשים – באיזה שלב לקחת אותו למוקד? לבדיקת קורונה? מתי להשאירו בבית? הדילמות לעתים התדרדרו לריב ולשתייה מחודשת מהבאר המורעלת. במיוחד כשנדבקנו ממנו. כן, היינו בטוחים שאנחנו שנינו חסינים. שלא נהיה מוכי מחלות בעצמנו בעקבות הכניסה לגן. איזה שטויות.
אבל אז, תודה לאל, התחלנו להשתמש בטכניקה נוספת, מאתגרת אבל שווה זהב: החלפת זווית ראיה. להשתחל בזמן הריב לנעלי האחר – ולתאר בקול את מה שהוא מרגיש. לזרוק משפט כמו: "רגע. כואב לך הראש, וחפרתי לך במקום לשאול איך אפשר לעזור לך. זה באמת מעצבן". או "נכון, באמת יכול להטריף ששכחתי לעשות X אף שביקשת אלף פעם. יש לך רעיון לעזור לי איך לזכור זאת בפעם הבאה?" נשמע פשוט, אבל בזמן שרותחים מזעם קשה לדבר באהדה והבנה כנה.
אלא שלמי שמצליח מובטחת גאולה. הכרה ורבאלית במה שהשני מרגיש מניחה ביננו גשר. מעבר לכך, רגע אחרי שמדברים אמפתיה – משתלט רגש הזדהות עם הצד השני. זה כמו לחייך בכוח – ואז החיוך הופך לאמיתי. הפסקת אש נחתמת במקום. זה מפיל שלל ריבים לפני שהם נולדים. במקביל, כשאחד מאיתנו מתלונן, אז במקום לתת עצות שהוא לא ביקש, למדנו להקשיב היטב ולתת חיבוק. לעתים זה כל מה שצריך.
חוקרים טוענים: ריבים טובים לזוגיות. אז מה?
שנינו עקשנים, אבל זה לעתים מרגיש כנקודת הדמיון היחידה ביננו, ושאנחנו שני הפכים. לקח לנו זמן להבין שזה מצג שווא: אנחנו דומים. מאוד. אלא שקומץ ההבדלים וההעדפות השונות שלנו הם אלו שמקבלים בטבעיות את רוב תשומת הלב לאורך השנים מהסיבה הפשוטה שהם יוצרים חיכוכים. זה הפיך. כשמעבירים את הפוקוס לנקודות דמיון, ולמה שאנחנו מעריכים בשני – קל בהרבה להזדהות.
ועדיין, קשה לראות את הצד השני מבעד למסך הכעס. לתומר לעתים קל יותר לכתוב מאמר בשבחי השחיתות מאשר להגיד "ההרגשה שלך מוצדקת". אבל שווה לנסות. דיבור אמפתי יוצר קסם מידי. אנחנו ממליצים על הפודקאסט המצוין תקשורת מקרבת. שרדנו כבר חצי ממנו!
אז מה עכשיו? אנחנו בהחלט מתכסחים פחות, אבל לא הפכנו למלאכים מכילי כל. יש דברים שלעולם לא נסכים עליהם. כיף לנו בטירוף יחד רוב הזמן, אבל עדיין יש פערים. עדיין יש רצונות סותרים. ועדיין יש ריבים. כנראה שתמיד יהיו. מחקר טוען שלזוגות שרבים ביעילות יש פי 10 סיכוי למערכת יחסים מאושרת. לא שזה מנחם. כל עימות מבאס לנו את הצורה.
מה שכן, רוב הריבים הפכו כעת לשיחות, ואנחנו כבר (כמעט) לא מנסים לנצח אחד את השני. ברור לנו שאנחנו משחקים באותה קבוצה.
תודה גדולה לידידתנו שיר שטיין שעזרה בהכנת הכתבה. גם לכם יש ריבים? נשמח לשמוע איך אתם פותרים אותם!
עוד בשקיפות אישית:
וואו, איזה מאמר בוגר וכיף לקרוא. תודה ובהצלחה לכם !