אני ממש לא מעדכן את הבלוג הזה כפי שרציתי. אני מקווה לכתוב יותר. עדיין, איכשהו, כמה אנשים ביקרו פה בזמן האחרון.
היום היה מרגש מאוד. הצלחתי להגיע לשער בזכות כתבה מקוממת על תנאי חברי הכנסת לשעבר שרוצים לחמוס עוד קצת מהקופה הציבורית. אני חייב להודות, שאם הייתי העורך הייתי מסתפק בהפנייה מהשער. הרי מדובר בדרישות – שערורייתיות אמנם – אבל עדיין רק בדרישות. אבל זה עשה את העבודה. יו"ר עמותת חברי הכנסת לשעבר התחייב היום ברדיו שהוא לא יבקש גרוש. יחד עם זאת אני אאמין לפינוקיו לפני שאאמין לקומבינטור הזה.
את הכיף ביקשה לרסן אמי (הבלגית/פולנייה) שהזהירה אותי שעכשיו צברתי אויב ואני צריך להיזהר מ'תאונה מסתורית'. טוב. עם זאת בפעם השנייה, אמא שלי שמעה אותו ברדיו ובישרה לי שהוא היה בברית שלי. כן! מסתבר שכשאני נולדתי בטבריה הוא היה ראש העיר, ומשום מה החליט לברך את ההורים שלי ולרכון מעליי ברגע הקריטי ההוא. וואי, אם הוא היה מאמין שאשחיר את פניו 27 שנה מאוחר יותר… נסתרות הדרכים. מאוחר יותר, אגב, נפגשנו, והוא איש מקסים. ללא שום קשר לדרישות ולכתבה. נהנתי מאוד להכיר אותו.
אבל הדבר הכי מרגש זה שכתבתי בעיתון, לראשונה, טור פרשנות. זאת כתיבה משוחררת יותר. אפשר להיות ביקורתיים. זה היה תענוג צרוף.
השאר תגובה