הבלוג של תומר אביטל

כך דיבור מסתייג יכול להציל את העולם

רובנו משתמשים לא מעט במילים כמו "כולם" ו"תמיד". זה מוביל לביטחון שגוי, ואפילו לגזענות. יש פתרון, קוראים לו "דיבור מסתייג", ואין מקום שזקוק לו יותר מהפוליטיקה הישראלית

*

העברנו השנה חוגי בית על תקשורת עצמאית מפארן ועד דן. בהרצאות אנו שואלים, בין היתר, את עמדת הבאים לגבי מחאת הנכים. הרוב מרימים יד, כמה מתנגדים. לאחר מכן אנו שואלים מי יודע מה מסקנות ועדת שמחון או ועדת זליכה. עד כה רק אדם אחד ידע שיש ועדות כאלו. אחד. למרות זאת, מאות הביעו דעתם בנחרצות מוחלטת. הם מאוד בעד או נגד – מבלי לדעת על מה בדיוק.

רובנו מגבשים דעות על בסיס תחושות בטן. זה לגיטימי – בלתי אפשרי להתעמק בכל נושא. מתי זה הופך לבעיה? כשאנשים מתעלמים מעובדות שאינן מתאימות לאותן תחושות בטן. למה אנחנו מתנהגים ככה? דיברנו עם נופית פרייצייט, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה מחקרית בבר אילן, שחוקרת את הקשר בין שפה לבין חשיבה. לטענתה, שפה נחרצת הכוללת שימוש במילים כמו "תמיד", "כולם", "חייבים" וכו' קשורה להחלטיות הזו. לפי התיאוריה שלה, סביבה בה דעות מובעות בצורה נחרצת מעודדת שטחיות מחשבתית ומובילה להכללות.

בקצרה, השפה בה אנו משתמשים מובילה אותנו לעתים לביטחון שגוי, ואפילו לגזענות. לדעתה יש פתרון: דיבור מסתייג. להחלפת מילים מסוימות יש השלכות נהדרות. מה זה אומר? בדיבור מסתייג נחפש את המורכבות ונשתמש פחות במילים כמו "תמיד", או "כולם". זה הגיוני: הרי לרוב באמת לא מדובר ב"כולם". כל הח"כים מושחתים? ממש לא. רובם הרי לא בכלא. מכבי תל אביב גרועה או שרק חלק מהשחקנים?

Image result for HAMMER JUDGE

אולי יש פתרון מורכב למחאת הנכים יותר מ"הם צודקים" וכולל הטבות, למשל למיצוי כושר השתכרות? תיעבנו את השירות הצבאי שהיה תמיד נוראי, או שהיה בו גם משהו מוצלח? אם היה משהו – אז אולי הוא לא היה "נוראי". תרגילים מחשבתיים כאלו יכולים לגרום לנו להיפתח לשלל רעיונות חדשים, שאולי טובים יותר מהרעיונות שנתקענו איתם בתקופה אחרת.

המדינה אשמה או שמא הקואליציה?

ב"שקוף" הפסקנו להכליל מגזרים וקבוצות. במיוחד אנו משתדלים להימנע מלהאשים את "המדינה", או את "הכנסת". הרי גוף מסוים קיבל את ההחלטה – זו הייתה הממשלה? הקואליציה? גורם ספציפי? כשמשהו הרסני – אני נביע זאת ללא ספק. אולם מדי כתבה אנו תוהים האם ניתן להחליף מילה מסוימת באחרת, קיצונית פחות, או להוסיף אחת המדגישה דעה סובייקטיבית: לדעתנו, ייתכן וכו'. במקום לציין שמהלך מסוים יוביל ל"הרס הדמוקרטיה(!)" נכתוב שהוא "יפגע בה" או יזיק. המילה 'חלק' במקום 'כולם' – קריטית.

Image result for ‫גיליוטינה‬‎
גיליוטינה נחרצת

שמנו גם לב ששימוש במילים כמו חלק, נדמה ש, אולי וכו' עוזרים לטעות פחות, ולקבל קשב רב יותר: דיבור מסתייג נשמע אמין, וגם קשה להתנגד למי שאומר "לדעתי" ומשאיר פתח לכך שהוא טועה. מנגד, אם אנחנו מתנסחים באופן בו אין מקום לספק ('זה בטוח טוב') אז סיימנו לחשוב על הדבר ולשפוט אותו (שזה בדיוק ההפך מחשיבה ביקורתית שיכולה להעלות אותנו מדרגה).

נכון, יש משהו נוח בשפה נחרצת. לגבש דעה זה מתיש. אך להטיל ספק יכול לקרב אותנו לאמת, ולמה שנסכים לפחות מכך?

איך נולד דיבור נחרץ?

אפקט דאנינג-קרוגר עשוי להסביר דיבור נחרץ: כשאדם חסר השכלה לא מודע להיקף התחום עליו הוא מדבר, הוא עלול להעריך יתר-על-המידה דווקא את ידיעותיו המועטות. לעומת זאת בעל השכלה מרובה בתחום מסוים מודע להיקפו הרחב, ועלול להעריך בחסר את הידע שלו. דווקא המשכיל יותר עשו להסתייג.

איך אפשר להתקרב לאידיאל הזה? דרווין הסביר ש"בורות מולידה ביטחון עצמי לעיתים קרובות יותר מאשר ידע". הפתרון: מודעות.

זה חשוב בכתיבה עיתונאית, ובמיוחד פוליטית, שם הכל מורכב מאינספור אינטרסים.

אלא שדווקא בתחום הזה – הדעות מוצקות כיהלום. כשאנו חושפים מידע על איילת שקד אנחנו אוטומטית מתויגים כשמאלנים. כשאנחנו נגד אבי גבאי אז אנו ימניים שרודפים את המחנה הציוני. וכשאנו תוקפים את לפיד אז אנחנו פופוליסטיים. צביעת העולם בשחור ולבן מרדדת אותו. ומי מרוויח מכך? בדיוק הפופוליסטים שמתמחים באמירות נחרצות אך חסרות בסיס.

האנטי-מחיקון הפנימי 

זו טעות. הרי אתם יכולים להצביע לפיד ועדיין לנזוף בו על זה שהוא לא מגיע למשכן. אתם יכולים לתמוך בליכוד ועדיין להזדעזע מכך שהכנסתם את מיקי זוהר. אתם מסוגלים לעודד את המחנה הציוני ועדיין לכעוס על גבאי שנוקט בשיטות בעייתיות בקמפיין. אפשר וכדאי גם וגם. תפעילו את האנטי-מחיקון הפנימי ותראו שהעולם לרוב צבעוני.

Image result for ‫קשת‬‎

נכון, קשה לקפוץ מעל חומת השחור-לבן, במיוחד בתקופת האמל"ק וסרטוני העד-שלוש-דקות. ובמיוחד בפוליטיקה. חלקים בציבור הרי מעודדים פוליטיקאים כאילו היו קבוצת כדורגל. אבל עדיף שזה יהיה הפוך: שפטו אותם כמו קוטג'. בדקו כל יום מחדש אם המפלגה פגה תוקף. בחנו בעיניים טריות ובשיפוטיות מרחיבה כיצד שירתו אתכם. אחרת תגנו על אנשים שאולי פוגעים בכם.

כך אני ועמיתיי מנסים לפעול, אבל זה לא מספיק. הכתבות שלנו ושל עמיתנו לא ישנו את המציאות אם המסרים לא יחלחלו גם למחנות הפוכים. אז אנא – קראו בהסתייגות, פקפקו והשתדלו לראות את כל הזוויות של כל סיפור. והכי חשוב: כתבו דעות מסתייגות.

כשאנשים לא-נחרצים יהיו חלק גדול יותר מהמערכת הפוליטית וישפיעו עליה, דברים נפלאים יוכלו לקרות. והאמת? פוליטיקאים טובים בישראל זקוקים לגב מאנשים שמבינים את המורכבויות ולא מחלקים את העולם לשחור ולבן.

 

תומר אביטל
עיתונאי, סופר ומורה ליוגה. לפרטים המלאים כנסו לבלוג שלי בשם תומר אביטל

4 Replies to “כך דיבור מסתייג יכול להציל את העולם

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.