חייתי עם שבט ציידים-לקטים – כך זה נראה מבפנים

בחום הצהריים המעיק של טנזניה, אני מוצא את עצמי יושב עם שלושה מבני שבט ההדזבה, ועם המדריך שלי מוסטפה.

• לכתבה במוסף הארץ

הזבובים, למרבה המזל, מעט נרגעו. ציפיטי, אחד מבני השבט, שקוע בשיוף חץ ועשן דק מיתמר מסיגריה מגולגלת בפיו. השני, קשיש שגילו מוערך ב–50 שנה, עונה לשם המורכב משלושה קליקים — נוֹ נוֹ נוֹ. השלישי, איה איה היושב לידי, מתגלה כאלכוהוליסט לא קטן — מוסטפה מצא אותו מפרפר לפני זמן קצר, ורק מנת בירה נוספת השיבה אותו לחיים.

הגעתי אל השבט יום קודם לכן, בחשכה מוחלטת, כשכבר חשבתי שאיבדנו את דרכנו לחלוטין. אף שאורח חייהם נוודי, אפשר לאתר את בני ההדזבה ב"בוש" — אזור הסבך שבו הם חיים — לרוב ליד מבני סלעים גדולים וטבעיים שנראים כשאריות מתפאורה של סרט. לא רק בני השבט נמשכים למחסה שהסלעים מציעים: גם נחשים, ובפרט ממבות שחורות — אבל לזה עוד נגיע.

החלום לחיות עם שבט לקטים־ציידים קינן בי שנים

לא ידעתי איך לממשו, אבל ידעתי שצעד ראשון בהגשמת חלומות הוא לומר אותם בקול רם. בסוף זה עבד וקישרו אותי לחגית גפן, מנכ"לית הרשת הירוקה ומדריכה זה 20 שנה באפריקה מטעם "עולם אחר". היא הגיעה כזואולוגית לאפריקה, התאהבה בשבט ההדזבה וחיה איתם במשך חודשים.

גפן חיברה אותי למוסטפה. מוסטפה לא שייך לשבט הדזבה, אבל הוא היה רועה צאן באזורים שבהם נדדו, וכך פיתח קשר עמוק עם בני השבט ולמד את שפת הקליקים הייחודית שלהם. לימים עזב לטובת לימודים בעיר הגדולה, שם פגש חוקר מאוניברסיטת הרווארד שהתעניין בחיי ההדזבה. מוסטפה התנדב ללוות אותו, וכך רכש את האנגלית הטובה שלו. מוסטפה אמנם חי לצד השבט והוא מהבודדים בעולם הדוברים גם הדזבה וגם אנגלית, אבל הוא נראה יותר תייר ממני. הוא לובש חולצת פולו דהויה שמתחתיה מבצבץ לוגו מטושטש של "עולם אחר" ומצחיית כובע האדידס שלו מוכתמת. בני השבט מכנים אותו בחיבה "בלינגה" — האיש המודרני.

עבור החלק הזניח בשבט שמסכים לארח תיירים, מוסטפה הוא עורק של חיים. הוא מסיע לבית חולים כשצריך, מביא תירס בתקופות ציד דלות. זה קריטי. החקלאות המודרנית דוחקת את שטחי המחיה של השבט יותר ויותר. אבל בהמשך אגלה שהתמונה מורכבת בהרבה. התכתבנו בווטסאפ, ובסופו של דבר הוא הסכים לפגוש אותי בשדה התעופה בטנזניה ולקחת אותי לחיות עמם למשך שבוע.

כ–500 בני הדזבה נותרו כיום

והם נחלקים לקבוצות של כ–20 אנשים. רוב בני השבט חיים עמוק יותר ב"בוש", מחוץ לטווח של זרים. אחדים מהם מסתובבים בעירום מלא. אני הלבן היחיד בשכונה, על פני קילומטרים רבים.

תוחלת החיים של בני השבט צנחה מ–70 שנה לערך לכ–50 שנה. אין להם מושג מה גילם המדויק, וגם לא אכפת להם. שיעור תמותת הילדים גבוה. בשנים האחרונות דוחקים אותם החקלאים והממשלה משטחי המחיה שלהם. אוכלוסיית חיות הבר הולכת ומצטמצמת. אנטילופות קטנות, קופיפים וציפורים עדיין ניצודים, אך בעבר האזור שפע זברות, ג'ירפות ואריות. גן עדן. אני יודע שזה גן עדן כי ביקרתי לאחר מכן בפארק הלאומי נגורונגורו — שם שכן השבט במשך דורות רבים. הממשלה שלפה אותם משם והפכה את המקום לשמורת טבע. כיום, הציד בטנזניה אינו חוקי כלל, ורק משבט הדזבה, כך נדמה, הממשל מעלים עין.

כשהגענו התיישבתי לצידם סביב המדורה הקטנה והרגשתי מוזר

אין לנו שפה משותפת, ומבטיהם לא פוגשים את שלי. אני אוזר אומץ ומציג את עצמי. הם משיבים בשמות שקליקיהם הופכים אותם כמעט לבלתי אפשריים להגייה. אני חושב לעצמי, מה אני עושה כאן?

נכון, זוגתי היקרה העניקה לי שובר להגשמת החלום הישן הזה כמתנת יום הולדת (משבר) גיל ארבעים. חלפו שנתיים והיא דחקה בי לממש אותו – חרף שני ילדים קטנים ומדינה בלהבות – לפני שהשבטים ייכחדו. אבל כשאני יושב בפינה נידחת של העולם לצד אנשים שחיים ללא חשמל, טכנולוגיה או רכוש, לא יודעים קרוא וכתוב, אני שוב תוהה – מה לעזאזל אני מחפש כאן?

אין לי תשובה חד משמעית, גם לא עכשיו. אבל בגיל 42 למדתי להעריך את השהייה בשאלות עצמן.

מאוחר. הם מתכוננים לשינה. אין להם מיטות, והם פשוט נשכבים על האדמה, כמו חיות בר. לא ידעתי למה בדיוק ציפיתי, אבל הפשטות הזו הפתיעה אותי. אין כרית או שמיכה. רק הם והקרקע. אני נכנס לאוהל הקטן שהבאתי, והתרגשות פראית גואה בי. מה יקרה מחר?

זריחה

הגברים מזמינים אותי להצטרף למסע הציד היומי שלהם. אני מתארגן בחופזה ובהתרגשות, ורק אז מבחין שמוסטפה נשאר מאחור. "אל תדאג", הוא אומר לי. "יש רק כלל אחד — שמור לפחות אחד מהם בקו הראייה שלך".

האחרון שבהם נעלם בין השיחים ואני זינקתי בעקבותיהם. אני כאן פחות מיממה. איך, לכל הרוחות, אתקשר איתם? מאוחר יותר מוסטפה יטען שרק אם אהיה לבד אטמע בשבט, והוא צדק — אבל באותו רגע פשוט פחדתי.

כל אחד מהם נשא עמו קשת וחצים. הם לבשו עור חיה או שהיו עירומים בפלג גופם העליון, וחלקם לבשו מכנסי ברמודה ג'ינס בלויים משנות ה–90. הם נעו במהירות בשבילי חיות, לעתים בין שיחים קוצניים, זינקו מעל נקיקים וטיפסו על מדרונות תלולים. כשחשו צמא הם גחנו ושתו משלוליות עכורות.

בכל פעם שנתקלו בבעל חיים הם החלו מיד לרוץ אחריו ולירות בו חִצים, כשהם פולטים אנחות וגניחות התרגשות. קראתי פעם ששוטר בארה"ב יורה בממוצע 1.47 כדורים לאורך הקריירה שלו. כאן הם יורים עשרות חצים ביום. החלק הקשה הוא למצוא את החצים האבודים. חץ שנורה נעלם בקלות בין השיחים, והחיפוש אחריו יכול להיות מייגע.

ככל שהיום התקדם, כל שריר בגופי דאב. השתדלתי לא למלמל יותר מדי "למֶה" (רגע, בשפת ההדזבה). לקראת הערב שוב ושוב איבדתי אותם. אחד הציידים, בחור צעיר וחזק עם מבט רציני, תמיד חיכה לי בסוף שביל מאתגר במיוחד. הייתי צמא, עייף, כואב. שפשפת עשתה בי שמות. ניסיתי להיזכר במילים של הנזירה והסופרת פמה צ'ודרון. היא מדברת בשבח חיים הרפתקניים — שבהם לא בורחים מאי נוחות, אלא צועדים ישר לתוכה. אחרת, איך נדע מה מחכה לנו בצד השני? אז החלטתי לא לברוח. נתתי לכאב להיות. לפעמים זה באמת עזר, והביא איתו רגעים של שלווה. ולפעמים, גיליתי שבצד השני מחכה רק שפשפת גרועה יותר.

באחת הפעמים הם פגעו בציפור — והצביעו עליה תלויה חסרת חיים על ענף גבוה ומרוחק. ברוחב לבם הציעו לי לנסות את מזלי מול מטרה דוממת. סוף סוף יכולתי לקחת את הזמן. הידקתי את האצבעות סביב הקשת. הצבתי אצבע מעל החץ, והיתר מתחת, מכוון לא יותר מדי ישר — אחרת החץ יברח הצדה. הזבובים בינתיים החלו לחוג סביבי. התעלמתי, הפכתי לאחד עם המטרה, נשמתי עמוק, שיחררתי בעדינות את האצבע שמעל החץ — ויריתי. החטאה. עוד אחד. כלום. שישה חצים, אפס פגיעות, גם בציפור מתה. המשכנו בדרכנו. הם זיהו עקבות, קראו סימנים בלתי נראים, הבחינו בדקויות בקרקע שלא אמרו לי דבר. חשבתי לעצמי שאם אין לי סיכוי לפגוע בחץ, לפחות שלא אבריח אף חיה בסביבה. אבל דרכתי על עלים, שברתי ענפים קטנים, הרעשתי כמו פיל בשדה מוקשים.

סיפורה של הציידת האחרונה

אחרי 13 שעות של הליכה כמעט בלתי פוסקת, הייתי מותש כפי שלא הייתי שנים. המארחים שלי ישבו סביב המדורה, מבשלים וצוחקים. הם הפשיטו בעדנה את עור החיות שצדו, חתכו, בישלו — כל תנועה מדויקת, מיומנת, שלווה. הכל בחיוך ובהנאה, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. ואכן יש להם. הם התעקשו לבשל יחד איתי, למרות שבדרך כלל זו מלאכת הנשים ששהו כמה עשרות מטרים משם. בשלב מסוים הם סיפרו שבקבוקי המים המינרליים שחלקתי איתם במהלך הציד נתנו להם כוח עצום, שזה מה שאיפשר להם להמשיך. אם הייתי יודע שבגלל זה המשכנו — אולי הייתי חושב פעמיים.

נשכבתי על האדמה כדי לנוח מעט, ולפתע כולם זינקו בבהלה. הם שלפו את הקשתות שלהם במהירות והחלו לירות חצים — הישר לכיווני. בעודי מנסה להבין מה קורה, שמעתי את המלווה שלי קורא לעברי: "יש מאחוריך ממבה שחורה!" הדם קפא בעורקיי. במרחק של כארבעה מטרים ממני ראיתי את אחד הנחשים הארסיים בעולם נעלם בין הסלעים. שלפתי את האולר שלי, מוכן לקרב נואש. אבל לפני שהספקתי לעשות צעד נוסף, בני השבט כבר התגלגלו מצחוק. "הם אומרים שזה חסר טעם", מתרגם המלווה שלי, "אם היא מתקרבת, יש רק דבר אחד לעשות: לברוח!" בני השבט מספרים לי שכבר הוכשו בעבר, אבל יש להם נוגדן — אז "הכל בסדר".

מאוחר יותר הלכנו לישון. אני הלכתי לאוהל, ואילו הם פשוט נשכבו על האדמה. המחשבה על הממבה המסתובבת בינינו הקשתה עליי להירדם. בבוקר הגברים הציעו לי להצטרף אליהם שוב לציד, אבל הפעם בחרתי להישאר עם הנשים. לנשים בשבט אסור לצוד. הן אחראיות על ליקוט מזון, בישול, הכנת קישוטים מחרוזים וגידול הילדים. יש סיפור מיתי שמסביר את החלוקה המגדרית הזאת: "אגדת הציידת האחרונה".

בעבר הרחוק אישה השתלטה על השבט והנהיגה אותו ביד קשה. היא קבעה הכל — היכן יצודו, מתי ינדדו. דיקטטורה. היא הנהיגה טקסים מיוחדים בליל השלישי למולד הירח (שנחגג עד היום). פעם אחת היא כרתה את איבר המין של זברה והחדירה אותו לכל הנשים. בסוף נחיל דבורים או נמלים אדומות חיסל אותה. מאז, לנשים נאסר לצוד או לאכול איברים פנימיים של חיות, כפי שהיא נהגה לעשות. קראו לה אפמה (Epeme). היא היתה הציידת האחרונה.

גבר, לעומת זאת, זוכה בשידוך רק אחרי שהוכיח עצמו כצייד מיומן — התנאי: לצוד בכוחות עצמו קוף בבון אלפא. מי שתפס חיות גדולות במיוחד מקבל "דרגות" יפהפיות שרקמו הנשים. הקשרים הזוגיים בשבט גמישים. בני זוג יכולים להיפרד אחרי שלושה חודשי חיים משותפים. אבא נחשב אחראי רק לילדיה של בת זוגו הנוכחית — ואם הוא עוזב את המשפחה, הקשר עם ילדיו הקודמים ניתק. הגברים לנים תחת כיפת השמים, בעוד שהנשים והילדים ישנים לעתים בבקתות זמניות דמויות איגלו, עשויות ענפים ועלים. בכל פעם שהשבט נודד — כאשר חולפים עשרה ימים ללא ציד מוצלח — הם נאלצים לבנות את הבקתות מחדש. עבודה של יום שלם.

האינטימיות גלויה לחלוטין

הם מקיימים יחסי מין בפומבי, ללא הסתתרות או טקסיות מיוחדת. אמצעי מניעה? אין דבר כזה. תינוקות רבים לא שורדים, והם מקבלים זאת כחלק טבעי ממחזור החיים. אישה נשואה יכולה לקיים יחסי מין עם כל גבר, בהסכמה מלאה שלה ושלו.

יצאתי אפוא למסע ליקוט עם הנשים והילדים. בבוש מסתתר הרבה מזון סמוי מהעין. הנשים שלפו שורשים מתוך האדמה הקשה, קטפו פירות זעירים מעצים שנראו לא אכילים בעליל ואספו ירקות להרתחה מאוחרת יותר במדורה. חשבתי שהן מבינות מה זו חקלאות, לפחות ברמה בסיסית. אבל כשחלפנו על פני שדה תירס, אחד הציידים שליווה אותנו התפעל: "וואו, איך התירס אוהב את האדמה הזאת וצומח בה כל כך יפה!"

בין שהם מבינים אותה ובין שלא, החקלאות היא האויב הגדול של ההדזבה. הממשלה מקצה עוד ועוד אדמות לגידולים על חשבון השבט. כל שדה חדש משמעו פחות מים, פחות חיות לצוד, ופחות שטחים לנדוד בהם ולמצוא מחסה. גפן פנתה לאחרונה לממשל הטנזני בדרישה להעביר את ההדזבה לשמורה גדולה עם מערכת אקולוגית מתפקדת בדרום טנזניה, ולאפשר להם לחיות בה כפי שחיו במשך אלפי שנים, כחלק בלתי נפרד מהטבע. לצד תיירות מפוקחת היטב וללא שבטים שכנים. ציידים־לקטים כמו ההדזבה לא לוחמים באנשים, ולכן נדחקים תמיד על ידי שבטים אחרים, רועי הצאן והבקר. אין הרבה זמן. מוסטפה מעריך שבתוך 20 שנה לכל היותר — השבט כולו ייעלם.

בני השבט נודדים לא רק כשאין מה לצוד, אלא גם כאשר אחד מהם מת. במקרה כזה, הם ממשיכים בדרכם, ומשאירים את הגופה מאחור למאכל הצבועים. שלושה ימים לאחר מכן, אחד מהם חוזר לבדוק אם זה אכן קרה. אם הצבועים אכלו את הגופה, זה סימן שהמת היה אדם טוב. אם לא, זה נחשב לאות מבשר רעות. בעבר האמונה הזאת מנעה מהם לצוד צבועים, אך כשמקורות המזון הידלדלו, הם נאלצו לשבור את המסורת וכיום הצבוע הפך למרכיב בתפריט שלהם. לפחות, הם אומרים, הצבוע התגלה כמעדן לא צפוי.

בערב הם רוקדים ושרים סביב המדורה, ואני מצטרף

לראשונה, הנשים פונות אליי ישירות, שואלות על אשתי ועל ילדיי. מרענן לספר על משפחתי בלי תמונות מהטלפון. תינוקת חמודה להפליא בוהה בי בשמלתה המאובקת. חולף בי דחף לאמץ אותה, אבל גם אם אקבל את הסכמת אמה, שנראית כבת 15, וגם אם משפחתי תסכים, זה בלתי אפשרי. אין לה דרכון, אין תעודת זהות, אין שום רישום על קיומה. היא פשוט חיה.

ובכל זאת, חגית גפן, שחיה עם השבט תקופות ארוכות, אימצה באופן לא רשמי את אחד מנעריו — ציפיטי (דורבן). בשבט אפילו מכנים אותה "ציפיטי איה" — האמא של ציפיטי.

ביבי, הסבתא הקשוחה של השבט, מזמינה אותי ללמוד מאחת מהן את אומנות הכנת המחרוזות — מלאכה רגועה בהרבה מהכנת חצים. נשות השבט סביבי מעשנות מקטרת חשיש, משתעלות, מציעות לי באנג מאולתר. בני השבט מעשנים ושותים בלי הכרה. למעשה, שותים יותר אלכוהול ממים — מעין בירה מתירס. אין להם מושג מה זה התמכרות או כמה זה מסוכן. כששאלתי אותם אם הם יודעים שזה לא בריא, הם טענו שטבק יכול להיות גם תרופה, ואם זה עושה להם רע, הם מפסיקים לחמישה ימים. נהוג גם לעשן באמצע ואחרי ציד שעלה יפה. לא פעם ראיתי אם שמגישה לבתה סיגריה מגולגלת או כוס בירה קטנה.

בארץ יש לי טריק: אני מדחיק עוולות בכך שאני משכנע את עצמי שיום אחד אהיה בעמדה משפיעה יותר ואוכל לתקן גם אותן. כאן זה לא עובד. חוסר האונים מייסר אותי. מוסטפה ואני מחשבים ש-40 מיליון דולר יספיקו לרכוש את אדמות החקלאות סביבם ולהציל את אורח חייהם. יש למישהו 40 מיליון דולר?

אין טעם לבקש מהם לגייס את הכסף. הם לא יודעים לספור מעל שלוש (זה הופך ל"הרבה"). את הכסף עצמו הם גילו רק לפני כעשרים שנה, והם מזהים את ערך השטרות לפי צבעם.

בלילה אני יושב עם שני בני הדזבה במחסה מאולתר שהקימו בתוך דקות — מבנה פשוט מכמה ענפים. מדורה קטנה והעשן הדק מתפזר באוויר, כמעט ואינו נראה מבחוץ. אנחנו מביטים יחד בשמי הלילה זרועי הכוכבים. לבני השבט אין דת ממוסדת. הם מאמינים שאבותיהם צופים בהם מלמעלה, מנחים את דרכם ומשגיחים עליהם. כשהחיות מתמעטות והציד הופך לקשה, הם פונים אליהם בטקסים עתיקים ומבקשים הכוונה — לאיזה כיוון לצעוד. אבל יש כיוון אחד שאליו לעולם לא ילכו, גם אם ירעבו, כי הוא נחשב למבשר רעות.

הם מצביעים על כוכב מסוים ומסבירים שכאשר ישקע, הירח יעלה במקומו. אני מחכה לראות אם הם צודקים. הם צודקים. המדורה מבעבעת בשלווה. הם מפטפטים וצוחקים בקול רם. הזמן פה חולף לאט יותר ובקצב הגיוני בהרבה. הם עצמם חיים בהווה מוחלט. מוצאים מזון, אוכלים אותו כמעט תמיד במקום, או לכל היותר באותו יום, בלי תכנון קדימה, לפעמים גם באמצע הלילה. יש להם כמובן גיל כרונולוגי, אבל אין להם מושג מהו, איזה שנה זו, או איזה יום היום. אגב, גם לי לא. הזמן לא רלוונטי. הדחף המתמיד לבדוק משהו במסך נכחד במהרה. אני בנוכחות מלאה.

אבל יש שאלות שאני לא מצליח להדחיק. למשל, כמה נזק אנחנו גורמים בהגעתנו לכאן? כמה אנחנו, הזרים, משנים אותם — ולא לטובה? אני שואל את מוסטפה ישירות: האם גם במשפחות המבודדות, אלה שלא מקבלות תיירים, יש התמכרות לטבק ולאלכוהול? הוא מודה שהשימוש שם צנוע יותר.

הקשת שבניתי בהנחיית גברי השבט הופכת לבת הלוויה הקבועה שלי

לפני שהגעתי לכאן, פחדתי שאמצא את מותי מחץ תועה. עכשיו אני מבין שסביר יותר שאני זה שאפגע בהם בטעות. אז למחרת אני יוצא להתאמן בין העצים, נהנה מתחושת החופש. יש קסם בשיטוט ביער כשכל רגע יכולה לצוץ מטרה, יש אושר בצפייה בחץ במעופו, גם כשהוא מחטיא. לא ייאמן שעד לפני כמה ימים צדתי את ה–AM:PM הקרוב, ופתאום אני משחק אנגרי בירד, הגרסה האמיתית.

אני צמחוני זה חמש שנים, אבל פה הבשר זה סיפור אחר לגמרי — החיות גדלות חופשיות לגמרי עד לנשימתן האחרונה. הצמחונות שלי עוברת למצב השהיה, ובני השבט מאכילים אותי מכל טוב הבשר הצלוי שלהם, גם בארוחות בוקר. הם מנצלים כל חלק — עד לטיפת הלשד האחרונה במרק שמיימי.

בבוקר אנחנו יוצאים למסע במעלה הר אינסופי

הם נעים בקלילות, מטפסים על הסלעים כמו חיות בר שהתאימו עצמן לסביבה במשך דורות. להקה של תשעה כלבי ציד מתלווה אלינו, כמו תמיד. אני שוב ושוב צובט את עצמי כדי לוודא שאני ער.
גופי מתכסה בשריטות מהצמחייה הדוקרנית. הם , כך נראה, ניחנו בעור קשה, וגם אינם מתרגשים מהזבובים שמתנפלים עלינו כשהחום עולה. בשלב מסוים עצרנו מול עץ שנראה כאילו נלקח היישר מספרי "פו הדב" — גזע עבה עם בליטה גדולה וחור עמוק במרכזה. הם מדליקים אש בשניות ואז, בלי היסוס, משתמשים בידיהם כדי להבריח נחיל דבורים עצום מתוך החור.

אני מצפה לנסיגה חפוזה, אבל הם שולפים ברוגע חלות עבות של דבש טהור, כשהם מתעלמים מענן הדבורים. הטעם רב עוצמה, מתוק להפליא. כמעט בכל יום הם מזהים את העצים האלה. לפעמים הפתח הטבעי לא נגיש מספיק, והם יוצרים פתח אחר כדי להגיע אל הדבש. לפי מוסטפה, יש חמישה סוגי דבורים שונים בבוש, אך רק שניים מסגירים את מיקומם באמצעות ריח. שלושת האחרים, היקרים והחמקמקים יותר, כמעט חסרי ריח, ולכן מאתגר יותר לאתרם. לטענתו, הדבש מגן עליהם מסרטן וממחלות. אין לי מושג. אבל מאז שהגעתי לכאן, מערכת העיכול שלי רגועה מאי פעם.

צהריים, השמש קופחת. אנחנו נחים בצל

משחיזים חצים. מעשנים. אני מחלק בננות אדומות מהמצבור שהבאתי — והם מתגלגלים מצחוק מהמילה "בננה". הם מעניקים לי אמון מוחלט. כל מה שאני מציע — ינסו בלי לשאול. מוסטפה יוצא מהטנדר ושואל אותי אם יש לי מתאם USB–C. לבני השבט אין מושג מה זה. ולא אכפת להם. הם גם מעולם לא שאלו על המסך שאני בוהה בו מדי פעם כדי לצלם או לכתוב. אין דיבורים על פוליטיקה. אין דאגות על מה קורה 50 ק"מ מכאן. קל להתכייל לתדר הזה. כל מה שהטריד אותי רק לפני כמה ימים — משבר האקלים, ההפיכה המשטרית, 7 באוקטובר — נדמה מופרך ולא רלוונטי. כשאני שואל אחד מהם מאיפה הוא חושב שאני, הוא עונה בלי למצמץ — "טנזניה". שאלתי אותו אם הוא מכיר מדינות מחוץ לטנזניה. הוא הביט בי בעצבנות קלה: "למה אתה שואל אותי דברים שאין לי מושג לגביהם?"

התיירות במקום מצילה את השבט מצד אחד, ומצד שני מחסלת אותו

היא מקור למזון בתקופות מחסור ומאפשרת טיפולים רפואיים, אבל מחריפה את ההתמכרויות לחשיש, אלכוהול וטבק. החומרים היו שם הרבה לפני התיירים, אבל לא בכמויות כאלה. מה שכן, השיניים של רוב ההדזבה לבנות וחזקות. הם לימדו אותי לצחצח שיניים כמוהם עם ענף עץ ייעודי, רך ונעים מכל "אולטרה־סופט". כל כך אהבתי אותם שלקחתי כמה חזרה לישראל. לדאודורנט לא מצאתי תחליף, אבל גם אין צורך. אף שאינם מתקלחים כלל בעונה היבשה — אין איפה — לא הבחנתי בשום ריח רע.

באחד הימים, אני יושב עם נו-נו-נו מתחת לעץ. בארץ למדתי להשיק שיחה עם זר דרך התייחסות למשהו חיצוני – סוודר, ספר וכו׳. כשאין שפה משותפת, זה לא באמת עובד. אז פשוט ישבנו בשקט. שעה שלמה. אנחנו, זמזום החרקים וציוצי ארוחת הערב העתידית שלנו. וזה היה נעים. ממש נעים.

אחד הדברים הקסומים בבוש הוא היעדרה המוחלט של פסולת. הכל מגיע מהטבע וחוזר אליו במחזוריות מושלמת. אני והציוד שהבאתי — רחוקים מכך. כעבור כמה ימים המזרן המתנפח שלי התפנצ'ר. הוא הצטרף לסנדלים שהתפרקו, לרוכסן שבור באוהל ולמשקפי השמש שאבדו. מסקנה: להביא עוד ציוד. מסקנה חשובה יותר: אפשר להסתדר בלי כלום. אני נזכר שוב בדברי הנזירה, שמלווה אותי במחשבותיי — ורוב השהות אני שקוע בהן כי אני עדיין לא מדבר "הדזבה": במקום לשאול תמידית איך למצוא ביטחון ואושר, לתהות: האם ניתן לשהות עם הפחד והסבל מבלי למהר לסלק אותם?

זה עובד על הכל, חוץ מאשר על הממבה השחורה שצצה מחדש. מתברר שהנחש האימתני נמצא בינינו כבר ימים שלמים, נע באלגנטיות שקטה בין הסלעים מאחורי גבנו, צד סנאים קטנים המתרוצצים במחילות החבויות. בקור רוח מוסטפה מסביר לי שבשבט לימדו אותו להותיר לממבה קערת מים מדי ערב. זה מה שהיא באמת מחפשת. ואכן, בכל בוקר הקערה ריקה.

ליתר ביטחון אני מעתיק את האוהל למקום מרוחק מעט יותר. בלילה אני מוצא את עצמי ישן שינה עמוקה ונטולת דאגות, כאילו הממבה מעולם לא היתה שם. אם כבר זו הטכנולוגיה — כמו הנייד הרועש של מוסטפה — שמפריעה לי יותר מכל. בלב חיי הפרא היא כמו הפרעה צורמת, קורעת את המרקם של המציאות. אבל היא מפריעה לי יותר מאשר להם. אותם זה לא מעניין.

חוקרים כמו פרופ' ג'ארד דיימונד ויובל נח הררי טוענים ששבטי הציידים־לקטים חיו כמו מלכים

שהם עבדו רק שעות ספורות ביום. החקלאות, לדבריהם, היטיבה בעיקר עם האליטות. תמיד תהיתי אם זה נכון, ולפי אורח החיים ההדזבי — הם צדקו לגמרי. שעות שלמות בני השבט יושבים, נחים או צוחקים — והכל בסדר. אין חובות שמצטברים בבנק. כלום.

"לחיות לצדם זה כמו לראות מאובן חי", אמרה לי גפן כשחזרתי לארץ. "זו זכות לקבל הצצה נדירה לאיך חיו האנשים הראשונים — לא ככובשים ולא כאורחים, אלא כחלק מהטבע. בהרמוניה מלאה ובאושר. והם לא רק מתקיימים בטבע — הם שומרים עליו".

ביום האחרון אני שם לב שכמעט לכל אחד יש צלקת ישנה או פציעה שהותירה סימן. פה ושם איה איה נאנח בכאב, מתברר שחבר של מוסטפה ירה בו פעם חץ בטעות. אני שולף משחה שהבאתי מהארץ, והוא מורח אותה בנדיבות ובשמחה גדולה. אני כמובן משאיר לו אותה. אני גם תורם סכום מכובד עבור אחד הציידים שסובל מנפיחות בראשו. מוסטפה מתחייב שישתמש בכסף כדי להביאו לבית חולים. קשה לי לדמיין את הבחור עוזב את הבוש, נוסע ברכב לעיר הגדולה ופוגש חדר ניתוח ורופאים בלי להתפלץ. אני שואל אותו על כך, והוא מודה שהוא חושש. אבל הכאב בלתי נסבל, וכל עוד מוסטפה יתלווה אליו — הוא מסכים. הוא רק מבקש שזה יקרה בקרוב.

לכל שלוש משפחות בשבט יש מרפא מסורתי

מומחה ברקיחת תרופות מצמחים ועצים, תחליפים טבעיים לרוב התרופות שאנחנו מכירים. הם בקיאים להפליא בסודות הטבע, אבל ישנם מנהגים שמעוררים בי ספקות. תינוק בן שלושה חודשים שלא מפסיק לבכות, למשל, נמשח בשמן ומונח על קן נמלים אדומות. אינספור העקיצות גורמות לו להקיא לבסוף מעין ביצה צהבהבה, ורק אז מורחים עליו משחה להרגעת הכאב. לדבריהם, הוא מבריא מיד. החיים בשבט נראים לי לקראת סוף הביקור יותר קשים. פחות רומנטיים. ועדיין — האנשים שם מאושרים. כמעט תמיד.

בערב אנחנו יושבים סביב המדורה בנינוחות בעוד רגע שמרגיש זר ואינטימי בו-זמנית. בקרוב אחזור למיטה הממוזגת, ומכל זה יישארו רק תמונות וטקסטים. אבל הרגע הזה, בין ציידים-לקטים ומדורה, הוא כרגע כל מה שקיים, ואני? אסיר תודה.