מחאת קיץ 2011 הביאה להפיכת לא מעט אבנים. שרים השתמשו בה בניסיון להעביר רפורמות מגוונות תחת האצטלה של חיפוש תקציבים למימון מטרות חברתיות. גם שר האוצר דאז יובל שטייניץ נעזר בה לצאת בקריאות מהפכניות לשקיפות בתקציב הביטחון.
ההתנגדות הייתה עזה: משרד הביטחון סוברני לחלוטין. בניגוד לכל שאר המשרדים – תקציבו מנוהל דרך מערכת פנימית ובלתי תלויה. בשעה שבשאר המשרדים אגף התקציבים באוצר הוא זה שמעדכן את תקציב הסעיפים השונים (בהתאם למה שמאשרת הכנסת), וחריגות אינן אפשריות, בחסות 'ביטחון ישראל' כלכלני האוצר לא יכלו לראות את פירוט ההוצאות הצה"ליות, שלא לומר לשלוט עליהן.
בשוך המחאה החליט שטייניץ לצאת לקרב מתוחכם. לאחר שנואש מניסיון ישיר לקיצוץ בתקציב הביטחון (מהלך שנכשל מדי שנה), הוא איתר דלת אחורית גאונית לצמצום הבזבוזים הצה"ליים – שקיפות. שטייניץ שלף מהבוידם את דוח ברודט שחרץ כבר ב-2007 כי בתקציב הביטחון ״ביטויים בולטים של חוסר שקיפות, מידע סלקטיבי ולא שלם ולעתים שימוש מניפולטיבי במידע״, והבטיח שהרמת הווילון תגלה את שומני הביטחון. בכל כנס ודיון אפשרי הבטיח שטייניץ כי שקיפות בטחונית אף תחסוך למדינה שני מיליארד שקל מדי שנה, מספר בו נקב שוב ושוב.
תיוג הרפורמה במספר מוחשי ובצמוד למילת הקסם ׳שקיפות׳ – עבד היטב. עיתונאים (אני ביניהם) בלעו את ההבטחות בשקיקה מבלי לבדוק מה עומד מאחורי המספרים. כך גם שאר השרים, וב-2012 אישרה הממשלה לראשונה שקיפות בתקציב הביטחון. שיכורים מניצחון, כינו באוצר את ההצלחה ״הישג משמעותי לאגף התקציבים ולמדינה״.
משאלה אחת ימינה
יצאתי לבדוק מה קרה מאז. הנה מה שמצאתי: אחרי שהחגיגות תמו והדיו על ההישג הכביר יבש, ניסו להבין באוצר איך מייצרים שקיפות שתאפשר סוף סוף לראות לאן הולכים 60 מיליארד השקלים מדי שנה – לפני מבצעים ומלחמות.
אחרי שנים ארוכות של חשדנות הדדית החליטו באוצר לא לקחת סיכון. הם האמינו שמשרד הביטחון ישתמש בכל פרצה אפשרית כדי להקים תת-ממלכה אפילה שלא חייבת דין וחשבון. גובש מסמך מפורט המסביר את הדרך הטכנית לבצע את ההחלטה, החל בסוגי המסופים שיותקנו באגף התקציבים וכלה בדלת המיגון הדרושה לאחסונם. בדיונים שנערכו לא התקבלה הדרישה להשוות לחלוטין את מערכת הבקרה לזו של שאר תקציב המדינה, אבל מנכ״ל משרד רה״מ הראל לוקר (שהכריע בפרטי ההסכמות) הלך לקראת האוצר ברוב הדרישות. בסוג של עליונות/נדיבות משרד הביטחון אף הודיע לאנשי האוצר מראש כי יעניק להם משאלה אחת בונוס, מעבר למה שיאשר לוקר. האוצר פדה אותה וביקש שהמספרים המופיעים במסוף החדש יוכלו להיתרגם לקובצי אקסל. לדברי הביטחון, אגב, המשאלה הוגשמה, ולדברי האוצר נותרה על הנייר.
כך או כך לפני כשנתיים חובר המסוף לחשמל. במשרד האוצר חככו את ידיהם. המספרים של משרד הביטחון לראשונה נצצו על צג חיצוני.
כמו בליינד דייט גרוע
תקציבי החילות, החוזים עם הספקים ושאר המספרים נחשפו לעיני הכלכלנים המשתאים. אבל כמו בדייט גרוע שהתבסס רק על פרטים יבשים באתר היכרויות – המציאות, התברר, שונה לחלוטין. מערכת הביטחון אמנם דקדקה במילוי בקשותיהם אך התוצאה רחוקה שנות אור משקיפות מלאה. משום שהמשא ומתן לא היה מול אכ״א במערכת החדשה לא ניתן היה לראות את פירוט 7 המיליארדים המוקצים לשכר, פנסיות וגמלאות. כוח האדם נותר ברובו סעיף עלום, לצד שלבים שונים במחזור ההוצאות. למעשה, ככל שהעמיקו בקריאה גילו באוצר עולמות שלמים בתקציב הביטחון שפירוטם כלל לא מופיע במסוף – כי הם לא ידעו להגדירם במסמך הבקשות.
במילים אחרות, חוסר השקיפות ההיסטורי הוביל לכך שבאוצר לא ידעו בעצם מה לבקש, ומשרד הביטחון לא נידב מידע נוסף.
באוצר הציעו להעלות את הסיווג הביטחוני של הכלכלנים ולהרחיב את הנתונים שהם יכולים לראות. במשרד הביטחון הבהירו שעמדו בדרישות, והציעו במקום לצ'פר את האוצר בשיתופים לא פורמליים ולחלוק איתם מידע לגבי סקרנות נקודתית על הוצאה זו או אחרת. התוצאה? שקיפות ״סמלית״ ותלות ברצון הטוב של כלכלני הביטחון. בהפקת הלקחים המאוחרת מדי מדברים באוצר על כך שבמקום להתמקד בפתרון טכני מדוקדק, היה עליהם דווקא ללכת על כל הקופה: לתבוע שתונהג מערכת זהה כמו בשאר המשרדים.
בכל מקרה עד היום לא מצאו את 2 המיליארד שהבטיח שטייניץ אך שני הצדדים מסכימים כי בזכות השקיפות (החלקית) הדיון בין המשרדים עלה שלב. לאחר שהציץ מתחת למכסה מנוע של צה״ל הסכים האוצר למשל להעברות תקציביות רחבות לב עבור ׳עסקאות׳ מגוונות כגון פינוי בסיסים (אף שהיום פורסם על אי הסכמות בנושא). בנוסף נפתחה דלת לשיתופי פעולה כלכליים נוספים דוגמת הקמת קרן התייעלות משותפת של שני המשרדים שהוציאה עד עכשיו כמאה מיליון שקל.
הזדמנות אחרונה לאתגר את המערכת
כעת נפתח עוד חלון הזדמנויות לסיים את מה ששטייניץ התחיל. הוועדה בראשות יוחנן לוקר לבחינת תקציב הביטחון תגיש בקרוב מאוד את מסקנותיה לראש הממשלה. המנדט העיקרי שלה הוא אמנם להתוות את התקציב העתידי, אולם היא חייבת לגעת בתפוח אדמה הלוהט הזה – אחרת הפירורים שקיבלו האוצר ימשיכו להחליף את העוגה לנצח.
נכון, השקיפות (עדיין) לא חסכה שקל. אך האמון בין המשרדים גבר וההדלפות והתקיפות שהתעסקו בטפל פחתו. שקיפות מלאה רק תשפר את הדיון ותייצר בקרה אמתית על כספי משלמי המסים. היא חשובה במיוחד כשמדובר בתקציב שמנהל את עצמו ושכמו לא מעט מילואימניקים מרגישים, חיסכון כיום הוא לא בראש סדר עדיפויותיו. וכמו בכל מקום בו נהוגה שקיפות – היא גם תאתגר את המערכת. אם בצה״ל יידעו שגורמים חיצוניים יוכלו לאתר כל חוסר יעילות באשר הוא – סביר להניח שיחשבו פעמיים לפני שיחתמו על כל הצ'ק.
ומה לגבי השאלה ׳כמה יהיה אפשר לחסוך?׳ כל תשובה בין שקל לשני מיליארד תופסת – לפחות עד שתוחל שקיפות אמת.
נ.ב כפי שהעירו את עיני אדגיש שהמטרה הסופית היא שקיפות רחבה ככל הניתן גם לציבור הרחב. אחרת יש סכנה שהאוצר יהפכו ל׳שותפי סוד׳ ויצ׳פרו את הביטחון מתוך תחושת חשיבות עצמית כוזבת.
השאר תגובה