השנה הייתה שקופה יותר – אבל למישהו אכפת?

דורשים לראות את מתווה הגז! תחשפו את התקשרויות הממשלה! פרסמו את יומני השרים! אה, הנה כמה. תודה. וואו! יש כאן אינספור סקופים. רגע, תנו לנו לתווך את זה לציבור הרחב. publish. הנה.

את הדיאלוג הפנימי הזה חוויתי השנה בעשרות גרסאות שונות. ההתפכחות שלי כללה שני ערוצים: תדהמה מהיקף השחיתות שמנפיקה השקיפות, והבנה שלרוב הציבור ממש לא אכפת ממנה. עיתונות חוקרת היא גילוי משהו שמישהו לא רוצה שנדע. אבל מה אם אף אחד לא רוצה לדעת אותו? במילים אחרות, אם נפל עץ בפריים טיים אבל אינספור צופים צלצלו להלין בתגובה שאמנון אברמוביץ' שמאלן – הוא באמת היה צריך ליפול?

התקדם שני צעדים למסיבה בגני יהושע

השקיפות יכולה להפוך את הציבור למפוכח, לערני ולאינטראקטיבי יותר. אני משוכנע בכך יותר מאי פעם. אך השנה הוכח גם ההפך: הוקלטת מטה מכרז לכאורה? תבע את הערוץ, הלן על רדיפה וגרוף עשרות אלפי לייקים. התפרסמו עדויות לפיהן סרסרת נשים? התקדם שני צעדים למסיבה בגני יהושע. נחשף כי אתה ורעייתך בוזזים פיקדונות בקבוקים ומנפחים הוצאות? מעולה! העלה סרטוני "התקשורת שמאלנית" וקבל פטור מראיונות. ומישהו בכלל זוכר שנחשף לא מזמן שלוביסטים הטיסו ח"כים במחלקת עסקים?

המציאות הטרגית הזו לא נולדה יש מאין. היא תולדה של מערכה מוצלחת ואינטנסיבית שניהלו המסוקרים נגד המסקרים. של צביעת כל תחקיר כפוליטי, של "מחפשים אותנו" כי אנחנו ימנים, תוך השכחת העובדה הפשוטה: הימין עכשיו בשלטון. עיתונאים מחפשים את אלו שבמוקדי הכוח, ואלו במוקדי הכוח הם אותם אנשים כבר די הרבה זמן.

פירות המערכה הם פקפוק ציבורי מתרחב באיכות התחקירים ובמניע מאחוריהם. התוצר הסופי הוא בריאת החממה האוטופית הראשונה לפוליטיקאים מושחתים – חממה שכל קרן אור תחקירית שחודרת אליה רק מסייעת לעשבים השוטים.

זכות הציבור לחוסר אכפתיות

אני עדיין מאמין בכל מאודי בחתירה אל האמת והצגתה בחוצות העיר. בשקיפות כשומרת הסף הטובה והניטרלית ביותר ובזכות הציבור לדעת. אבל יש גם הסבר חלופי: מה אם לא אכפת לו? ניסינו כמעט כל מדיום אפשרי חוץ מתיאטרון בובות כדי להבהיר את חשיבות השקיפות, אבל יכול להיות שאני מכוון לא נכון.

אולי סולם הערכים שלי ושל רוב הציבור פשוט שונה; בעוד אני חושב שלאחר שהשר לבטיחות בדרכים ישראל כ"ץ תועד במצלמת 'המקור' דוהר 140 קמ"שׁ כדי לחנות בחניה כפולה מול גלידרייה – הוא צריך ללכת הביתה, הציבור, ברובו, מברך אותו על עשייה בלתי פוסקת.

אנו עדיין בשלב הזחילה

למרות המאבקים, מעמד השקיפות עדיין רעוע. היא אמנם זוכה במקביל לסימני השאלה לאינספור חיבוקים, אך כאלו שעלולים בכל רגע להסתיים. בחודש שעבר שמנו לב שמירב בן ארי פתאום הפסיקה לפרסם את יומנה. למה? שאלנו. עשיתי ניסוי, הסבירה, רצינו לראות אם מישהו ישים לב, ואתם היחידים. או קחו את איילת שקד – היחידה שמעלה לרשת את הצבעותיה מוועדת השרים לחקיקה כל שבוע. אלא שמדי שבוע היא מעלה את הטופס הלא נכון, או שוכחת להעלותו, עד שאנו מזכירים לה.

אני לא מתייאש כי אני מאמין שאנו עדיין בשלב העוברי. אין עדיין חוקי שקיפות, ומה שאנו רואים הוא הצצות דרך חור המנעול לעולם מקבלי ההחלטות. עתיד שקוף יותר ועשיר במידע יאפשר, בתקווה, להפריך פוליטיקאים משמאל ומימין שמלינים כי מדובר ברדיפה אישית. בקצרה, אנו עדיין בשלב הזחילה. בעזרת לוחמה פסיכולוגית יעילה, הפוליטיקאים משתדלים להחזיר אותנו לרחם. אסור לתת להם.

• לאתה מאה ימים של שקיפות
• פורסם כטור סיכום שנה ב׳ליברל׳
• הטור המקורי: