עניתי לו שיילך לחפש אחרת שתרד לו. יימח שמו. ויימח שמם של כל הערבים. חוזרת הביתה, מסתננת לחדר. משננת מילים לפסיכומטרי. מטבח, אמא מבשלת, תמיד מבשלת, מייצרת אוכל. אוכל וילדים. טוב, טוב, אני אוכלת. תטבילה מאוסה. לא, בבקשה, אל תתחילי. אוי נו. רק לא על זה. טוב אז מעניין אותך אוכל, ילדים ולמצוא לי בעל. לא רוצה אותו. למה? ככה. וואו כמה שמן זית שפכת? "די אמא. בטח אמא, אני אלך לקנות מצרכים. נו, אני זוכרת, זה קל! חלב ואורז!" אני יוצאת.
קרני שמש אחרונות מאירות את הכפר. מנסה לשווא לחבב את התושבים ככה, בדמדומי יום העבודה. רכבים ישנים. תושבים לאים מתרוצצים. הם מנסים לשמור על פאסון כשהם מועדים בין המדרכות, מפלסים דרכם בין צפרדעים חלודות מתפקעות מזבל. ובין כל הגרוטאות האלה, הבוס האידיוט הזה רצה שאני אמצוץ לו.
אני מנערת את המחשבה, בעודי חולפת מרכולים ופאלאפליות ונמשכת בעל כורחי אל המכולת היחידה שהם עדיין פוקדים, והפנטזיה הוותיקה קמה לתחייה. יום אחד הוא יגיע, צעיר נדיב ויהודי. והוא ישים לב. נג'מה צחקה עלי כשפרסתי בפניה את החלום. הבחור העברי יראה את הכמיהה בעיניים שלי, יאהב את השיער החשוף שלי, יעריך את הצברית המדויקת שלי וייקח אותי. הסברתי לה בסבלנות שזה אפשרי. הם עדיין מבקרים במכולת הזאת, בפאתי הכפר, כשמפתיע אותם פסח או כשהם שוכחים את הפעם האחרונה שיידו עליהם אבנים.
נדחסת בין הקונים האחרונים, אני קולטת כמה יהודים, אך הם ממהרים. מהסוג החצוף שמסתכל דרכי. קדימה, תרכשו את הסחורה שלנו. אחר כך תטפסו להר המקודש שלכם ובעודכם בולסים את המזון ה'פורידיסי' המשובח, תגדפו אותנו. תאמרו שאנו חיות.
אבל האחרון בתור שונה. מהורהר. נדמה לי שהוא אפילו מסתכל עלי ואני משפילה מבט. אני נושמת עמוק, מנמיכה ציפיות, משלמת ויוצאת. לפתע אני קולטת אותו מתפרץ לעברי. הוא מברך אותי לשלום ומתעקש לעזור לי עם הקניות. אני מהנהנת. וכאילו החלום ניעור לחיים, הוא שואל, "את צריכה במקרה טרמפ?" הייתי רוצה להגיד שאני לא מופתעת, כי תמיד ידעתי שזה יקרה, אבל אני כן. אני פסבדו מהססת.
הוא ממשיך, "נו, בחורה כמוך לא צריכה לסחוב את הקניות". אני מחייכת והוא מפטפט בזמן שאני מתבוננת במדבקת האינטל הארוכה על צד המאזדה שלו. "העיניים שלך ענקיות", הוא מתפעל, "חום על סף הכתום. עיניי תפוז", קובע וממהר להוסיף "אני אוהב את הכפר שלך. אופי של חו"ל, אווירה שלווה. דויד".
"הנאדי. נעים מאוד".
"את עולה?"
אני מרוקנת את המוח כדי להתעלם מקריאות האזהרה וגם מצדדת מבט. אנו לבד. נשימה ארוכה, מחשבה אחרונה. אני מהנהנת באטיות ונכנסת.
הוא סוגר אחריי את דלת הרכב, מרוצה. אני נסערת ומתחילה לדבר ולספר שטויות, הוא מלטף את הגז בהנאה בזמן שאנו מתקדמים. "הנאדי", הוא קוטע אותי, "אולי נמשיך את השיחה אצלי בבית?" איזו שורה מטופשת. אני מהנהנת והוא פוצח ברוורס משולהב, משאיר את הכפר המאובק מאחורינו. קח אותי. קח אותי לזיכרון- יעקב. אצבעותיי נוקשות בעצבנות מתחת לחגורה.
גלגל"צ, כביש שנקרש בזיעת משפחתי. בשיר מגירה הגדרתי אותו כ'מגש החצץ'. באצבע אמונה הוא מלטף את הירך שלי הלוך- חזור, וברמזור כבר מגניב נשיקה על השפתיים שלי. בעלייה המשופעת לזיכרון הוא מתחיל ללטף את החלק הפנימי של הירך שלי, כחייל זהיר, מתקדם קצת ונסוג.
בצומת הוא מתלבט, טיול קטן במושבה קודם? למה לא. כחלום הכול אחרת. חניה מוארת. הליכה מסחררת. ככה נראה המדרחוב בערב! איזה יופי איך ששתלתם את העצים ישר באמצע האספלט, אלוהים מה עוללתי, מה אני עושה פה? תחזיק לי את היד. מסעדות מפוסלות. תשלב אצבעות. כבר בחוץ תפריטים תלויים. כן, ככה. גנים מלבלבים. גלידה או קרפ? תוליך אותי תסביר לי, כמו לאחת משלכם.
לסיגריה שלו יש טעם חם. אני יודעת שאתה רוצה אותי. "פעם ראשונה מחוץ לכפר?" הוא שואל. אני נבוכה, החיוך שלו משתנה והוא פתאום מתקרב לשפתיים שלי. "רגע", אני אומרת ומסיטה את הראש. "לא ברחוב".
"נעבור אליי?" כן. אני משתוקקת לראות את הפרדייז היהודי.
הוא מתניע. כבר לילה. נסיעה מהירה, רוח מצליפה בי דרך החלון. הוא לא מתאפק ושולח יד לסיור עומק. אני מסמיקה. לאט לאט, בבקשה. "אין בעיה,". הוא חונה, ומוביל אותי לכניסה. גינה מוזנחת, בכל זאת בית יפה, פלזמה, גיטרה, ארון דיוידי. במטבח שיש איכותי.
"רוצה לראות סרט?"
"בכיף".
"טיטניק? אולי יש אפילו כתוביות בערבית".
"חוצפן! אני קוראת עברית יותר טוב ממך". איזו עננה עוברת על פניו, אבל אני רוטנת, "חשבת שאני טומטומה?"
"לא, בכלל לא". פניו מתבהרות והוא מתקרב, ותופס בי ומוחץ חלק ממני עם יד אחת ומדגדג חלק אחר עם השנייה. "אני רעבה", אני מכריזה בעורמה שחזרדית, ותוך שניות הוא מפשפש במקרר ושולף קופסאות ומחמם במיקרוגל. ויהי חומוסים וסלטים ופסטה בשמנת ומיץ סחוטרי. ואני ממהרת להגיד, לשקר, שבכפר האוכל יותר טוב, שיש מגרשים שבהם לעולם יפסידו. והוא שוב עליז ומפטפט ואנו עוברים לסלון.
טיטניק. הוא מוזג יין אדום ואנו צופים בספינה מפליגה לאוקיינוס החלומי, עיוורת לאסון. ואני מתפנקת, מהתפאורה, מהסיפור, מהיישוב שלו. זה בסדר, תגשש, תשלח ידיים, זה בסדר. מנשקת חזרה. הוא נדהם. ואני מתחייכת, ושנינו צוחקים, מתענגים ומשתחררים, והוא שואל אם מעניין אותי הסרט. בטח מעניין. מרתק. חולה על אניות, ונשפים. אבל רגע, שחררת החזייה. זה מספיק. בוא נשב ככה. כן. יופי. מחר הוא ייסע ברכבו המקורצף לעבודה הנחשקת שלו. תמזוג עוד יין. אולי יום אחד נגור יחד.
הוא קם וחוזר ופופקורן מופיע בידיו. ואני רוצה לשאול משהו- אך לפתע הוא מניח את השקית ומתקרב. אל תעז לנשק אותי שמה. אל תעז אמרתי! יופי. מחונך. תראה את הסרט. לאונרדו עומד לנשוק לרוז. הם מתרכזים אחד בגוף השני בתוך הרכב שבתוך הספינה. איזה רומנטי. ידיי היהודי מסיירות שוב. סרט. פופקורן. ידיים חצופות. כפתור נפרם. לאונרדו מוביל אותה לאורך הסיפון. תמשיך. לאונרדו אוחז בה על קצה הסיפון. שמה זה נעים. לאונרדו מניף אותה לאופק. תמשש, תנוע לעבר המרכז. רוז פותחת עיניים מאושרת. כן תשפשף שם. אני עוצמת עיניים. אוקי. מספיק. לא. "אלוהים, אמרתי מספיק יהודי!"
הוא מביט בי נדהם.
העננה שבה לפניו, סערה בעיניו. שנינו שותקים. פופקורן מלוח להחליא, יין רקוב. מסתכלים בסרט ולא מבינים אותו. אחרי עשר דקות הוא ממלמל משהו. "הגיע הזמן לחזור".
"למה?" אני שואלת, "רע לך איתי?" הוא מתעלם. רוכסן נרכס. מכונית. מלטפת ידיים אדישות, ירידה מעוקלת, נפילה חופשית לפרדיס. שמיים אפלים ובתים מתקלפים.
"הגענו", הוא אומר.
"תכתוב לי בפייסבוק?"
"בטח".
נסיך מזויף במאזדה 3 מתאייד בתוך הסמטא. מסביבי הכפר נוחר. אני מתמוטטת אל המדרגות. מולי חבורת חתולים מקוננים. אני בסדר. באמת טוב, טוב לי כך. אני נזכרת במילים של רחל: אושר מדומה שנגלה לי ונכחד. היי אמא, שכחתי את המצרכים אצל חברה. היא מוחלת לי. "מחר תקני שוב, הנאדי שלי. לכי לישון ילדת זהב. אבו ג'ילדה יגן עלייך". מיטה מוכרת. מחשבות טרופות. שינה חומקת. לילה.
*
אנו צופים ב'טיטניק'. היא מרשה לי לגעת בה יותר ויותר. מתקדם בשדה המוקשים המוכר, רוצה, לא רוצה. פתאום היא מבקשת שאפסיק, אבל באמת. תפסיק! מה כבר קרה?
ובבליל מילים אני שומע בבירור את המילה יהודי.
"יהודי?" אני שואל המום.
"כן!"
נמאס לי סופית, ובא לי לרצוח את אלון, ותוך שנייה אני מכניס אותה לרכב, ומקפיץ אותה חזרה, לא מצליח להתרכז, ואני חורג מהכביש, טס על פסי ההאטה, חותך נהגים וצפרדעי אשפה חלודות ולבסוף מוריד אותה ועף חזרה. מרוקן לגמרי אני נרדם מבלי לסיים את המצגת לעבודה, ומבטיח לעצמי שמחר, מחר אעשה את מה שדחיתי.
קרני אור בוקר מנומנמות. שמש מבצבצת, חלומות מתמוססים למציאות. מדשדש לרכב. כביש 4. צומת פרדיס. נערות מפטפטות בתחנה. הבונים. עין איילה. גלגל"צ, גלגל"צ. צרופה. חיפה. נכנס לחנייה, מזדחל למבואה, מחלץ מהמכונה כוס קפה.
"בוקר טוב דוידי. מה שלומך? מה עם המצגת?" אלון מתקיל אותי במסדרון.
"יהיה בסדר, אתה לא סומך עלי?"
הוא נעלם ואני מרים את המבט לעוד יום בעבודה.
קירות לבנים, שעונים אדישים. בין המחיצות יושבים אנשים בוהים בצגים. אני חומק מהם ומתגנב לתא שלי. אימיילים, מצגות, שירותים, יוגורט. עשר וחצי בבוקר ואני משתרך לחדר הישיבות, פנים עליזות מביטות בי מכל עבר. ואיך שאני מסיים אומרים לי "דוד, שמע, מצגת מעולה.. אבל הנתונים.. המעבד עדיין זולל כוח. לפי מחלקת..". והמוח שלי בכלל נודד לניסיון הכושל של הלילה. גם כן ערבייה, במקום האנדי הייתה בעצם עוד יעל, מוריה, דנה.
"אולי תשתף פעולה עם יוסי משבבים" מישהו ממשיך ברקע, ואני מפליג עכשיו לחלומות הישנים, רגליים בלגונה תאילנדית. מערת דבטשקה בבולגריה. פריז. "דוד אתה מקשיב? נראה לנו שחיפפו בהלחמה ו.." דיילות שחורות מגישות יין אדום. ברמניות בלונדיניות לוקחות אותי לחדר שלהן.
"דוד, עד הסופ"ש, בסדר?"
הקירות זזים לקראתי, ואני פתאום שומע את עצמי אומר בקול רם מדי: "אתם מגזימים", ואפילו צועק: "הבקשות שלכם מוגזמות, רומא לא נבנתה בשבוע ולסיים את המעבד הזה ייקח יותר משלושה שבועות!". כולם משתתקים. לאחר כמה שניות מישהו עונה: "היי, באינטל תתנהג כאינטליגנטי," ואחר מגחך "אינטלקטואלי".
אני זוחל למעבדה. הלחמה, טיפות מתכת זולגות. נקוות לשלולית, לים ענקי. וביקיני, וחופי פלא משובצים בבחורות מקומיות, מרתקות. תקנה לי משקה? בטח, בטח. אולי בייליס? רד לייבל? מה שתרצי רק תשבי על הברכיים שלי, אחר כך תעשי לי סיבוב בעיר, רק שיהיה אותנטי, טוב? נגלוש במפלים. נפלס דרך למקדשים סודיים. בודהה עומד. בודהה שוכב. מקלדת. לפטופ. קפה.
"דוד, 'תה בא לאכול?" מעיר אותי אחד המהנדסים.
"בטח", ואנו יורדים במעלית לקפיטריה. מרק, שניצל, אורז לבן, ומנקה שקופה. אני שואל "מה שלומך?"
"תודה רבה אדוני, לפנות את זה?"
מעלית, מעבדה. אותו ויכוח עם שי, אחד המהנדסים, על פלוסים ומינוסים. הוא נצמד למנטרה שלו, "זו לא עבודה. איפה תמצא עוד קולה חינם, טייקאווי סיני, מזכירות במיני?" הוא קורץ.
"כלוב מזהב", אני עונה.
"בכיין". אני מדשדש למעלית. ואז בהחלטה של רגע מרוקן את הראש, מצודד מבט, ולוחץ על הקומה של הבוס.
דלת פתוחה, הוא בפנים, מרווח בכסא מנהלים, ומתקתק במקלדת. "יש לך שנייה אלון?"
הבוס מרים את המבט מהמחשב, "בשבילך תמיד, כנס".
"מה שלומך?"
"טוב, תודה".
החלטתי משהו".
"אוקיי".
"נראה לי", מחשבה אחרונה, נשימה ארוכה. "לא נראה לי. החלטתי. אני רוצה להתפטר".
אלון שותק דקה ארוכה. ואז הוא מגלגל עיניים, "שוב דויד? כבר דיברנו על זה".
"הפעם באמת. אני רציני".
"אתה בחוזה. אתה מצוין בעבודה שלך, ועזוב שטויות, מה נעשה בלעדיך?"
"אתה יודע שאני חולם כל הזמן אלון. אני חייב לנסות משהו אחר".
"במצב כלכלי כזה, במדינה כזו, לא עוזבים עבודה אמיתית," הוא מדגיש.
אני רוצה לומר שאני לא מסוגל, שמה שאני צריך לא נמצא פה, אבל הוא ממשיך ושואל: "עזוב שטויות שנייה. כבר מצאת מקום חם רטוב וקוסמופוליטי לפרוק בו את התסכולים שלך?"
"כן", אני מתרעם ונזכר שאמש קרה הכל באשמתו, "מצאתי אתמול איזו ערבייה בסופרמרקט בפרדיס. זה לא עזר, זה רק הוכיח שבחורה, אממ, זרה, זה לא מספיק או מספק. פלסטר לגידול. צריך פתרון אמיתי ולא איזה בחורונת עם עיניי תפוז".
"נו באמת". הוא מתפקע מצחוק, "ערביות הם הדבר הכי ישראלי שיש". הוא נאנח. "הלילה תנסה משהו אחר, תלך למסעדה תאילנדית", הוא מציע, "או יותר טוב, תרשם לקורס בישול צרפתי, ופעם הבאה נקפוץ לסופ"ש ברומא".
אני נועץ בו מבט מאשים. הוא מסתכל חזרה. אני מתרוקן מאנרגיה.
"תשמע," הוא אומר ברוגע, "תעשה מה שאתה צריך, רק מבקש שתימנע מהחלטה פזיזה".
אני לא רוצה, לא מסכים, אבל שומע את עצמי: "אחשוב על זה עוד שבוע".
חיוך מוחל על פניו. "יהיה בסדר", אלון אומר, "תדוג מישהי הערב, מחר אתה בן אדם חדש".
אני מהנהן ויוצא, נבלע במעלית, וצונח ללובי. ובלילה נודד לבר בנתניה, ומתיישב לצד צרפתייה, במקום בו התאורה האפלולית עושה עמי צדק. עיניה נוצצות בחשכה. מישיר אליה מבט והיא מחייכת.
*
כתבתי את "אורות מתרחקים" ב-2009, לאחר שהנחתי על השידה ליד המיטה, נפעם, את ספר שיריה של רחל. נתקלתי בסיפור עכשיו כשחיפשתי בג'ימייל מייל אחר בו המילה 'אורות'. בתקווה שאתם אוהבים גם את כתביי הלא-עיתונאיים.
השאר תגובה