כלפי חוץ נראה שבכנסת שומרים על הנחיות הקורונה. אבל ראיתי כמעט בכל לשכה בה ישבתי – איך מצפצפים עליהן. אני מפחד להידבק וגם ככה בקושי מתקיימים דיונים, אז אני מסקר את הכנסת בשנה האחרונה בעיקר בשלט רחוק. אבל היא חסרה לי.
לא מעט מכם מסתכלים על בית הנבחרים כמקום דוחה. אבל אופף אותו גם קסם שקשה לראות דרך מסך הטלוויזיה. כבר באוויר שנושמים בכנסת שורר כוח, כוח טהור. הוא נודף מהוועדות ומהמליאה שם מקבלים בבוקר החלטה שתקבע כמה מזוהם יהיה האוויר שאנו נושמים ובצהריים כמה יעלה לנו לרכוש ביצים. הכוח נוטף מנוכחות מרוכזת של כל כך הרבה מקבלי החלטות, וכשאתה מתקדם במסדרונות בימים כתיקונם – אתה שוחה בתוך הכוח, רואה אותו נע בווקטורים מנוגדים, ומגולם בנבחרי ציבור ממהרים, לוביסטים מחוייכים, נערי אוצר לוחמניים, עיתונאים תאבי סקופים, טייקונים מודאגים, אנשי עמותות מיואשים, וכל שבר שיחה עם האנשים האלה השיב/הרס את התקווה שלי לחברה הישראלית כי הם מספרים אוף-דה-רקורד סיפורים שלא ייאמנו, לצד סיפורים קטנוניים שאפילו עוד יותר לא ייאמנו, ומבקשים, ומחלקים עצות, ומאשימים אנשים שהיית בטוח שהם צדיקים, ומבקשים קשרים, ומעריכים/שונאים אותך מבלי להכיר, וזה בכלל לא משנה – כי אחרי שתי דקות שיחה זה יתהפך, ופתאום יציעו לך עבודה או יגלו לך על עוד אינטרס של האדם ההוא שהרגע חלף וחשבת שהכרת, אבל לא.
כל ביקור שם גרם לי לחשוב כמה החיים זה סרט, ושהכנסת היא בית הקולנוע האולטימטיבי, כי בנסיעת מעלית של דקה ראיתי איך משנעים מיליונים, ובהבלחה לוועדה נחשפתי למהלכים כל כך מקוממים שאפילו שהם בתחום שאני בקושי מכיר – רציתי לזנוח הכל ולהקדיש מלחמת חיים של שנה מחיי רק עבורם, או לפחות להקדיש להם ציוץ, אבל מצאתי עצמי פתאום במזנון, מפציר בח"כית מסוימת לפרסם את יומנה, וזו שיחה של דקה ששוות ערך למאה אימיילים, כי כל דבר שאני מנסה לקדם או להשיג מידע לגביו והיה לוקח חודשים מחוץ למשכן, ייקח כאן פחות מדקותיים אם רק אתפוס את האיש הנכון במסדרון, ואגיד את המילה הנכונה, אבל לפני שתפסתי את האיש הנכון הבא, מומחית לבריאות תעיר שלא כדאי לגעת במנה הבשרית – והרי אם מישהו יודע – זאת היא, כי אחרי הכל, כמעט כל מי שמגיע לכנסת הוא מומחה מהשורה הראשונה, הרי באולם מאחורה הרגע ניסו להסדיר את המקצוע שלו, או למסות אותו, או לקבוע תנאים להכרה בתעודה שלו מחו"ל או משהו. משהו שמביא את המרתקים באנשים למשכן, ודווקא אני זוכה לשוחח איתם שיחות תכלסיות, אבל שנייה לפני שזה יהפוך למפגש משמעותי יקטע אותי ההוא שעדיין כועס עליי על הכתבה ההיא, ובכלל לא ידעתי שבגלל זה הוא תוקע רפורמה, מחשש לאי-קרדיט, ואני מבין כמה חזק ובלתי צפוי המנגנון, אז אקח לרגע צעד אחורה כדי לראות אם יש איזו חוקיות שמניעה את המקום המתוסבך הזה, שורה תחתונה שתחדיר קצת סדר בכאוס, צדק, גמול-עונש, משהו, אבל לרוב, כמו בחיים, אין מסתורין, אין כלום. אבל הכנסת היא המרהיב בכלומים, ואני מתגעגע אליה
- רוצים לגוון את השגרה? בואו לנשנש שירה
השאר תגובה