היי!

למטה אחד המיפויים החשובים שיזמתי בחיי: נבחרי הציבור מגישים ומאשרים הצעות חוק והחלטות מהותיות בכל שבוע מבלי שבוחריהם יודעים מי אישר או התנגד למה ומדוע.

תחקיר שחושף כל הצמתים הקריטיים שסובלים מאי־שקיפות בדרך לשינוי המציאות ומאפשרים לחברי הכנסת לפעול בלי צורך לספק דין וחשבון

—

אין מסמך שמדגים טוב יותר את חוסר השקיפות בהליכי קבלת ההחלטות בממשלת ישראל מהפרוטוקולים של ועדת השרים לחקיקה. המסמך הזה, שאינו פומבי והגיע לידי "כלכליסט", מציג את שמותיהם של עשרות המשתתפים בו, כנהוג בפרוטוקולים, אולם כשמדפדפים בו קורה דבר מוזר. כך למשל, בפרוטוקול הישיבה שנערכה לפני שבועיים, בחלק שבו נסב הדיון על הצעת חוק שתחייב מוסדות חינוך להתקשר ולהודיע להורים על אי־הגעתם של ילדיהם למוסד, מופיעה שורה סתומה: "יו"ר ועדת השרים (ציפי לבני, ת"א) פותחת (את הדיון, ת"א)". אחריה מופיעים שמות המשתתפים האחרים בדיון, ואחריהם ספירת הקולות בעד ונגד וההחלטה. מה המשתתפים אמרו? אין לדעת. איך הצביע כל אחד מהם? שאלה מצוינת. במסמך הסודי הזה לא מצוינים הפרטים הבסיסיים הללו, אף שאין כל קשר בין נושא הדיון לביטחון המדינה.

ברוכים הבאים למסדרונות השלטון של ישראל ב־2013. בסתירה להבטחות הבחירות הטריות, בניגוד לדוגמאות מעוררות השראה מאירופה ומארה"ב וחרף קריאת שחקנים מכל צדי המפה – השקיפות עדיין נעדרת מרובם המוחלט של המסדרונות ובמקומה מושלת העלטה.

בשבועות הקרובים יובאו לאישור הכנסת נושאים חשובים כמו תקציב המדינה וחוק ההסדרים, שגם ההליכים לגיבושם ואישורם נערכו באותם מסדרונות אטומים. כעת ממפה "כלכליסט" לראשונה את מוקדי חוסר השקיפות לאורך שרשרת החקיקה וקבלת ההחלטות.

1. השרים מחליטים: דיונים בדלתיים סגורות

בכל שבוע מתכנסת ועדת השרים לחקיקה על מנת להחליט אם הממשלה תומכת בהצעות חוק שהגישו חברי הכנסת. בעוד אירועים משמעותיים אחרים בחייה של הצעת החוק – ייזומה, מקצה השיפורים בוועדות הכנסת והקריאות במליאה – חשופים לציבור, דווקא הצומת המרכזי של ועדת השרים נותר חשאי.

דחיית הצעה בוועדה מכריעה למעשה את גורלה, שכן ברוב המקרים היא תתקשה לאחר מכן למצוא רוב תומך בכנסת. אלא שדיוני הוועדה סגורים, חוות הדעת שמוגשות לה ומשפיעות על השרים נותרות בכספת וההצבעות בה נגנזות. בפרוטוקולים של הוועדה, כאמור, לא מפורט דבר לבד מהמשתתפים וההחלטה הסופית.

גורמים שנכחו בוועדות הללו מציירים תמונה של דיון רדוד: חלק מהשרים מכריעים לפי מה שלוחש להם אחד מפקידי המשרד, כמה מהחוקים זוכים לדיון בן פחות מדקה, והבריתות הפוליטיות שולטות ביד רמה. מנגד, אחרים טענו כי העלטה מאפשרת לשרים להצביע לפי נטיית לבם, ללא חשש מתגובת יוזם ההצעה. מול הטיעון הזה כדאי לזכור שהח"כים מצליחים לרוב לגלות את נתוני ההצבעות, כך שלמעשה רק הציבור נותר בחשכה.

2. לעקוף את הכנסת: השרים מחליטים לבד

אבל למה בכלל ללכלך את הידיים בכנסת? במקום לפנות לחקיקה, השרים יכולים לדלג על המשכן ולבחור במסלול של "הצעת מחליטים" – הגשת הצעה למזכירות הממשלה, שתידון ביום ראשון בישיבת הממשלה. דרך החלטות הממשלה ניתן לשנע מיליארדי שקלים, אך סדר היום של הישיבות מפורסם רק בשישי בצהריים באתר משרד ראש הממשלה, כלומר לרשות הציבור עומדות פחות מ־48 שעות להתוודע לנושאים מהותיים – החל בשינוי תקנון הממשלה וכלה באישור נפח הגז ליצוא. גם במסלול הזה הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות, ושמות המצביעים לא מתפרסמים. לרוב מספיק שהשרים יתאמו את ההחלטה מראש עם ראש הממשלה או עם שר האוצר כדי שהיא תתקבל פה אחד.

עבור שרים שרוצים להימנע מחוסר הנוחות הכרוך בהעלאת נושא לישיבת ממשלה, שחרף חשאיותה מסוקרת בכבדות, קיים מסלול עוקף נוסף, איזוטרי יותר: ועדות השרים. המרכזיות שבהן הן הקבינט החברתי־כלכלי והוועדה להגברת התחרות, שבראשם עומדים יאיר לפיד ונפתלי בנט. כאן הציבור יתוודע להחלטות רק בדיעבד, אם השרים יחפצו להתהדר בהן ולהפיץ אותן בעיתונות או לאחר שבועיים באתר הלא ידידותי של משרד רה"מ, בשלב שבו הן כבר התקבלו ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

אבל האפשרות האיזוטרית ביותר להעברת החלטה היא ככל הנראה נוהל 19ב', החביב במיוחד על שרים שלא מעוניינים בכאבי הראש הכרוכים בשיתוף הציבור. הנוהל מאפשר לשר לשלוח לחברי הממשלה מכתב שמכיל החלטה מסוימת במעטפה שבועית. אם שום שר לא נתקל בהחלטה ומחליט להגיש עליה ערר, היא תקבל תוקף של החלטת ממשלה בתוך שבוע.

בשיטה הזו שינו למשל בעבר את התקצוב של המועצות הדתיות ומינו שורה של אישים למועצות של גופים ציבוריים. רק לבכירי הממשל יש גישה למעטפה, ורק הם יכולים לדעת שבכלל הוגשה הצעה כזו.

3. השפעות עלומות: עם מי הנבחרים נפגשים

הצעות החוק שמעלים חברי הכנסת הן לעתים קרובות תולדה של התייעצויות ושיחות שקיימו עם גורמים חיצוניים, מאקטיביסטים, דרך פעילי מרכז ועד לוביסטים. נכון להיום אין חובת דיווח על הפגישות או חובת השקפה על ניירות העמדה שמקבלים. מלבד בודדים חריגים הנבחרים מסרבים לפרסם את הלו"ז שלהם ובמשרדי הממשלה אין כללים הנוגעים ללוביסטים.

חמור מכך, גם האנשים שמשפיעים על ראש הממשלה זוכים לחיסיון. בניגוד לנהוג בארה"ב למשל, משרד ראש הממשלה מסרב לפרסם את שמות האנשים שנתניהו נפגש עמם ואפילו את רשימת המבקרים במעון הרשמי – כך עולה מפנייה משותפת של "כלכליסט" והתנועה לחופש המידע, שבראשותה עומדת עו"ד אלונה וינוגרד.

"בכדי להימנע ממסירת המידע המבוקש קבע המשרד בתשובתו, שהמידע המבוקש הוא גם מסווג וגם לא קיים", הלינה וינוגרד בתגובה. "אז אם הוא מסווג – האם פירוט שמות כל המבקרים, כולם? כולם כולם חסויים? הרי זה לא ייתכן. ואם המידע לא קיים, אז יתכבדו ויתחילו לאסוף אותו". במקביל, רשימת באי בית הנשיא אינה מפורסמת לציבור.

בד בבד, לחברי הכנסת יש אישור לנהל תיקי מניות במהלך כהונתם. במילים אחרות, הח"כים – שמטפלים לא אחת ברפורמות ענק – עשויים להיות בעלי אינטרס כספי וחסוי לצ'פר את החברות: אין חובה לפרסם את המניות שבהן מקבלי ההחלטות מושקעים.

4. כובעים כפולים: מי עוזר לחברי הכנסת

האנשים הקרובים ביותר לחברי הכנסת הם העוזרים הפרלמנטריים שלהם. עוזרים אלה אינם עובדי מדינה, לכן הם יכולים לשמש במקביל כיועצים לחברות נוספות ואף כבעלי חברות יח"צ מבלי שחלה עליהם החובה לחשוף את זהותם של לקוחות אחרים העלולים להשפיע על המלצותיהם לנבחרי הציבור איתם הם עובדים.

נוסף על כך, רבים מהשרים ואף ראש הממשלה מסתייעים ביועצים חיצוניים – יועצים אסטרטגיים, דוברים ועורכי דין, שלהם רשימה ארוכה של לקוחות פרטיים. גם על יועצים כפולים אלה לא חלה חובה לחשוף את רשימת הלקוחות בפני הציבור אף שהם עלולים לשמש כדלת סמויה למקבלי ההחלטות.

5. הצבעות נעלמות: הוועדות לא מתועדות

הדיונים במליאת הכנסת מתנהלים בשקיפות מלאה ולעיני מצלמות הטלוויזיה, אלא שהחלק הקריטי בהליך – השינויים הגורליים שמוזרקים בהצעות במהלך הדיונים בוועדות הכנסת – לא נרשם.

לא תוכלו לדעת מי הם חברי הכנסת שהצביעו בעד ההקלות בחוק ששינסקי למשל או לחלופין מי תמך בטרפוד העלאת המס על הדלק שמונופול המלט נשר משתמש בו.

הדרך היחידה לגלות זאת היא להמציא מכונת זמן כדי לנכוח בדיון בזמן אמת ולהספיק לרשום לבד את שמות המצביעים בשניות הספורות שבהן מתחוללת ההצבעה. כך מתקבלות ההחלטות, מאושרים חוקים, המציאות משתנה והציבור לא יכול לדעת מי אחראי לכך ומה עומד מאחורי החלטותיו.

טור פרשנות: מה שהושמט משיעורי אזרחות

לחור השחור בתקציב הוקדשו אינספור מילים, אולם התקנונים שמאפשרים לנבחרים בישראל להסתתר בעת התוויית המדיניות כמעט לא נוכחים בדיון הציבור

בבית הספר למדנו על הליך חקיקה טהור ודמוקרטי, אך כשצוללים למנגנון קבלת ההחלטות מגלים את השלבים שהושמטו משיעורי אזרחות. לחור השחור בתקציב הוקדשו אינספור מילים, אולם התקנונים שמאפשרים לנבחרים בישראל להסתתר בעת התוויית המדיניות כמעט לא נוכחים בדיון הציבורי.

החדרת קרני השמש למסדרונות החקיקה תצמצם את הליכי המקח והממכר שנעשים בחשכה בחסות החוק יותר מכל שינוי בשיטת הממשל. בראש ובראשונה פרסום שמות הנבחרים וציון האופן שבו הצביעו יאפשרו לציבור הבוחרים לדעת מי האחראים באופן אישי למדיניות הציבורית. החשש מפני פרסום מביך בדבר הוצאות בזבזניות העשוי לפגוע בתדמיתם יגרום לשרים ולחברי הכנסת לחשוב פעמיים לפני כל פעולה.

אם הציבור יעודכן מראש, במקום בדיעבד, בהחלטות עקרוניות העולות על הפרק, הוא יוכל להיערך ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. דוגמה לכך היא הקמפיין הציבורי הרחב בנושא יצוא הגז, שכבר גרם לממשלה לדחות את ההצבעה בנושא מחשש לתגובת הציבור. כך גם פרסום רשימת הלקוחות של חובשי הכובעים הכפולים שמייעצים לנבחרים וחשיפת תיקי המניות שלהם ופגישותיהם תוך השחרת מידע ביטחוני או אישי. שקיפות זו תחייב את הנבחרים להקשיב לאנשים משני צדי המתרס ולקבל החלטות "נקיות".

בירושלים פועלים – כפי שהגיבו במשרד רה"מ לתחקיר- לפי החוק והתקנון, אלא שאחרי שהציבור כבר החליף את רוב הנבחרים אולי הגיע הזמן להחליף גם את החוק והתקנון.

*עדכון: מבקר המדינה יוסף שפירא התייחס לתחקיר- וקרא לשקיפות בוועדות השרים