בינואר 2010, פחות משליש מחברי הכנסת החזיקו חשבון פייסבוק. חלק קטן עוד יותר תפעל אותו. בבדיקה שערכתי אז, הגיבו רק 17 מתוך 37 חברי כנסת לפנייה ששלחנו להם ברשת. הזמנים השתנו וכיום רובם מתחזק פרופיל שוקק חיים. חברי הכנסת למדו לדבר פייסבוקית, והם מייחסים לסטטוסים חשיבות עצומה. חלקם מאמינים שפייסבוק מספק כלי מדויק לבחינת כיוון הרוח – הרי כל סטטוס משול לסקר מול קבוצת המיקוד הטהורה והרחבה ביותר.
הפעילות של הח״כים מתחילה לדמות לסטטוס
נשמע נהדר נכון? לא ממש. כדי לשפר את התפוצה, הפוליטיקאים מקבלים על עצמם את כלל האצבע הקריטי ביותר של הרשת החברתית: להתנסח בקצרה. מסר תמציתי וממוקד בנושא אחד יביא לחשיפה לקהל הגדול ביותר. התוצאה מאלפת: פעילותם של חלק מחברי הכנסת הסתנכרנה בהתאם ונהפכה לתמציתית וחד נושאית עד כדי דמיון לסטטוס בפייסבוק.
קשה לכסות בטור את רשימת הנושאים שראש הממשלה בנימין נתניהו הזניח בשנה האחרונה, אבל למה לעסוק בסוגיות לא ויראליות כשפייסבוק מלמד אותך שסטטוס על שרה יסיט את הדיון לזירה אחרת לחלוטין, או כשמשפט על ערבים הנעים בכמויות אדירות אל הקלפי מחולל אפקט רצוי יותר מכל פעולת משילות סבוכה?
זועבי, זועבי וזועבי
ראש הממשלה הוא רק דוגמא. במקום להתפאר ברפורמות והישגים פרלמנטאריים, פוליטיקאים מעריכים את עצמם יותר ויותר לפי המדד הנוח לכימות של מספר שיתופים. אלא שבמדד הזה תמיד ינצח משפט זועם לצד טור של גדעון לוי במקום סטטוס נוקב ככל שיהיה על רפורמה סבוכה. הסטטוס הנקרא ביותר אשתקד של שר הכלכלה, נפתלי בנט, לא התייחס לפתיחת המשק לייבוא, אלא לתפילה לחיילים, וסטטוסים רגשיים רבים באו בעקבותיו.
נבחרי הציבור הלכו עוד צעד בבחירות ולמדו שמוטב להיטפל לאויבים מדומיינים ומעוררי רגש במקום לדון בנושאים אמיתיים ומסובכים. קחו את שר התחבורה, ישראל כץ, שביקש לקדם חוק מורכב להגברת התחרות בענף הרכב. סטטוסים בנושא זכו לתהודה צנועה, בעוד שהסטטוס הכי מוקלק שלו בשנה שעברה עסק בח"כ חנין זועבי, ומתקרב אליו כעת סטטוס זועם שניסח על פרופ׳ אמיר חצרוני. אולי כי הוספת קמצוץ יריבות לסטטוס הקצר (הכלל השני בפייסבוק) – משמש כמגפון לכל פרסום.
הבעיה היא שהצלחת הסטטוסים השטחיים האלו מיתרגמת לפעילות פרלמנטארית שטחית שמכלה את זמן הנבחרים.
ח"כ דני דנון, לדוגמה, עסק בכנסת ה־18 בשלל נושאים, לרבות הגברת התחרות בשוק תחליפי החלב שסוקרה בהרחבה בתקשורת. אולם בשנה האחרונה דנון למד בזכות פייסבוק שהוא כלל לא זקוק לאמצעי התקשורת המסורתיים, ושכדי להתחבב על פלח האוכלוסייה הרלוונטי עבורו עליו לתקוף את זועבי.
הוא הזכיר אותה אינספור פעמים בפייסבוק לאורך הקדנציה, עד כדי כך שהסטטוס שלו ביולי אשתקד, שבו הבטיח כי יפעל להשלכתה לכלא, היה הפופולרי ביותר שלו באותה שנה וגרף 97,121 לייקים. דנון הפנים והמשיך להקדיש ממרצו לזועבי: הוא צילם סרטון נגדה, קיים אינספור ראיונות והגיש בקשה לפסילתה.
האם הרחקתה מהכנסת של ח״כית מהמדבר האופוזיציוני צריכה להיות בראש סדר העדיפויות? זו שאלה לא רלוונטית, ודנון – שבקושי פקד את המליאה והוועדות (מוסדות סבוכים המנוגדים לרוח הפייסבוק) – כנראה לא שאל אותה. הפייסבוק סיפק לו תשובה מספקת בדמות תמיכה דיגיטלית אדירה – תומכיו רוצים שיעסוק בזועבי.
בקרב חבריו לסיעה המצב כאמור אינו שונה במיוחד. הסטטוס הנקרא ביותר אצל סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, אופיר אקוניס, גם נגע לפסילת זועבי ולהבטחות לפעול נגדה בכל הכלים העומדים לרשותו. פעילות בנושא הקשר הלא מספק בין הכנסת לממשלה? פחות.
נושא רדוד, טחון ולא חשוב
הפופוליזם היה כאן עוד לפני פייסבוק ובעבר נאלצו חלק מחברי הכנסת לעסוק במה שמעניין את התקשורת ולרצות עיתונאים ומו"לים. כיום, פייסבוק הוא שבורא מציאות, וח״כים הנכספים לתשומת לב יעסקו במה שמעניין את הקולקטיב המקוון, שהסף שלו לעתים נמוך מזה של התקשורת- כעת מספק נושא רדוד, טחון ולא חשוב (ההפך משלושת יסודותיה של ידיעה עיתונאית) – העיקר שיצית אש ושבעקבותיו אפשר יהיה לכנס דיון, להגיש תלונה או לעשות כל פעולה פרלמנטארית שטחית אחרת שיכולה לשלהב את עוקביך.
הדבר ניכר במיוחד בסקר שערכנו במגזין ׳ליברל׳ בפברואר בו שאלנו מומחי כנסת בין השאר מי הם חברי הכנסת שהכי ייחצנו את עצמם ללא הצדקה. חיות הפייסבוק מירי רגב (לה הסטטוס הפופולארי ביותר בשנת -2014) ויאיר לפיד – שני מצטיינים בכתיבת סטטוסים חד נושאיים, גדושי רגש ואויבים מדומיינים – זכו בפער גדול. לפי המומחים – ככל שהם דיברו יותר בפייסבוק, כך הם עשו פחות סביב בעיות אמיתיות ופחות ממגנטי לייקים דוגמת פרשת גבעת עמל.
ח״כים חרדיים כמכונת זמן
כשבוחנים את פועלם של חברי כנסת נטולי פייסבוק, מתברר שלא תמיד יש זיקה בין פעילות רשת לעשייה למען הציבור. אין צורך לחזור בזמן כדי למצוא חברי כנסת ללא פייסבוק, אפשר פשוט להביט על התנהלותם של חברי הכנסת החרדים. פייסבוק? רק ח״כ בודד מיהדות התורה מחזיק פרופיל – יעקב אשר. הסטטוס הכי מוצלח שלו ב-2014 זכה ללייק אחד (עדכון, עכשיו זה שניים). ועדיין, בסקר המוזכר למעלה זכה חבר סיעתו אורי מקלב לככב בין הפרלמנטרים הטובים ביותר, ורבים אחרים מציינים את אנשי סיעתו ככתובת יעילה לפניות ציבור. הם גם נוכחים היטב במליאה ובוועדות וידועים בעבודתם הפרלמנטארית הסיזיפית – אחרת לא היו שורדים בכנסת עשרות שנים.
אין זה אומר שצריך לסגור לכולם את הפרופיל. הפייסבוק יכול וצריך להיות כלי אפקטיבי לדיאלוג עם הציבור. אך המרדף אחרי לייקים מפלג, מתורגם לדיוני גרבג׳ ולבזבוז זמן פרלמנטארי – יותר מאי פעם. חברי כנסת מהקואליציה לומדים בזכותו להיות חד-נושאיים ולהתכנס תחת דגל בודד.
ועדיין, חברי הכנסת צריכים להישמע, בייחוד אלה ממפלגות האופוזיציה, מה גם שלעתים ללא באזז דברים לא מתקדמים. והנה נקודת אור: בעוד חברי הקואליציה לומדים להיות חד־נושאיים ולא יעילים, עבור ח"כים מהאופוזיציה, להם ארגז כלים מצומק לחולל שינוי, פייסבוק מאפשר להתכייל ולהשקיע בנושא חשוב את כל מרצם, כפי שעושה בהצלחה סתיו שפיר.
התעסקות בנושאי קצה
לאורך שנתה הראשונה בכנסת פרסמה שפיר סטטוסים מגוונים מכל הסוגים שזכו להצלחה מתונה. אבל במוצלחים מביניהם, גילתה, כיכב תמיד אותו נושא: ההעברות השערורייתיות בוועדת הכספים. הסטטוסים מוועדת הכספים הלכו והתרבו עד שב־2014 כבשו כמעט לחלוטין את הפיד של שפיר.
הברומטר של פייסבוק הצביע על כיוון ברור: לטפל בתקציב הסודי המועבר מתחת לשולחן הוועדה, כל זאת בשעה שהיא אפילו אינה חברה קבועה בה. פייסבוק סיפק לה גב לחולל שינוי ממוקד.
כן, חברי הכנסת אמורים ללמוד כמות אדירה של חומר מדי שבוע ולהגיב לשלל נושאים אקטואליים, אבל הכל מתגמד מול השאיפה "לשבור את האינטרנט". בייחוד כשתמיכה רחבה בפייסבוק מתורגמת לתמיכה אמיתית (שפיר זכתה במקום השני בפריימריז) ומקנה לגיטימיות להיות חבר כנסת העוסק בנושא אחד.
והפוליטיקאים? הם מבינים בזכות פייסבוק מה הציבור רוצה, אבל לא מה הוא צריך. ומה הציבור רוצה? בדיוק מה שרוצים צופי ריאליטי – התעסקות בנושאי קצה, עם קורט רגש, קמצוץ איבה וניחוח של תקווה.
סיוע בניתוח הנתונים: כיכר המדינה מבית הסדנה לידע ציבורי