חמלה רדיקלית: לפרק את אשליית ה״אני״ ולהפוך ללוחם שמבאלה

מה אם הסבל שלנו נובע מאשליה? מה אם שורש הקושי טמון באחיזה נואשת בזהות נפרדת ומובחנת של “אני” בודד בתוך עולם עוין?

קראתי את “חמלה רדיקלית“ של אסף סטי אל־בר, ונשאבתי למסע שטלטל את תפיסת עולמי. זה היה תענוג צרוף. מסע רוחני שחופר אל שורשי הסבל האנושי ומציע תרגול של ראייה עמוקה וחומלת שמסוגלת לשנות הכול. פירוק האשליה – עליה ארחיב עוד רגע – וחיבור מחודש שלנו עם המציאות עצמה.

הנה תובנות מהספר וראיון עם המחבר הנדיר אסף סטי אל־בר. אך הספר עצמו עמוק ורב־שכבות בהרבה, ואני ממליץ מכל הלב לצלול אליו במלואו.

בעידן של חרדה, בדידות ונרקיסיזם, המסר הזה נחוץ יותר מתמיד: תרגול נוכחות, ראייה לא שיפוטית והתכוונות אוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים. וזה לא נגמר במדיטציה. חמלה רדיקלית, כפי שתראו מיד, היא לא רק תובנה פנימית אלא פעולה חיה בעולם. אבל קודם מבוא קצר.

שורשי הסבל ואשליית הנפרדות

הסבל, על פי התובנה הבודהיסטית, נובע משלושה רעלים: השתוקקות, סלידה ותעתוע (בורות), ובעיקר ההיאחזות בעצמי כוזב. רעלים אלה, למדתי מסטי (כך אקרא למחבר מעכשיו), אינם עכשוויים בלבד. הם חוצי זמן ומהות, ומוטבעים בנפש האדם.

סטי חושף את אשליית ה”אני” הנפרד כשורש הבורות. הדוקהה, תחושת אי הנחת הקיומית, נובעת מהניכור שלנו מהטבע, מהאחרים ולעיתים גם מעצמנו. כי אנחנו מפרידים בין תופעות שאינן באמת נפרדות. מה שנראה לי “כף יד”, למשל, הוא עבור האריה “מזון” ממש כמו הראש שלי. זו המחשה לאשליית הנפרדות. גם הזהויות שאנו עוטים, כאבא או כפעיל חברתי, למשל, הן גלימות זמניות, שבריריות ותלויות תנאים.

מה הפתרון לאשליה? לא חיסול הזהות, אלא גמישות כלפיה. הבנה שאיננה קבועה, אלא מופיעה ונעלמת.

אפקט היתוש בכוס התה

די ביתוש אחד לזהם כוס תה שלמה, נכון? אבל המציאות יכולה להיות הפוכה. הרוע והזוהמה שמקיפים אותנו לא חייבים לצבוע את כל החוויה הקיומית שלנו. אתי הילסום, כפי שמזכיר סטי, ראתה אפילו באושוויץ את יופי השמיים. סביבנו תמיד יש חסד, חמלה ונדיבות.

האמת המוחלטת אינה שלילת המציאות, אלא ראיית התלות ההדדית. הכל תלוי זה בזה ומחובר. גם כשאני מביט באיש זר, פניו אינם רק שבריר של האינסוף, אלא גם האינסוף עצמו מתגלם בהם. כל אדם שאנו פוגשים הוא התגלמות מלאה של ההוויה השלובה, ולכן מחויבותנו כלפיו אינסופית. לכן אפשר לגלות חמלה כלפי כל אדם וכל דבר.

הזהות שלי כאקטיביסט או כאבא עלולה תמיד להתנפץ. כל זהות היא שברירית ותלויה בגורמים ותנאים. שבריריות = דוקהה (ההשתוקקות התמידית שמובילה לסבל). הפתרון הוא גמישות. להבין שהזהויות הן גלימות שאנו עוטים בתוך הקשר של גורמים ותנאים, ולהתייחס לחיים בצורה משחקית וחופשית.

ההבנה הזו אינה קריאה לציניות או פסיביות. להיפך. זוהי הזמנה לגמישות, למשחק, לשחרור. להבין שהכול בתנועה, שכל זהות וכל תופעה הן התהוות מתמדת. התובנה הבודהיסטית של “הריקות” היא שהכול תלוי תנאים ושאף דבר אינו קיים כישות נפרדת. כאשר נבין שכל דבר מחובר לכל דבר, נוכל להפסיק להיאבק ולשחרר.

וכאן נכנסת החמלה הרדיקלית: לא כרגש רך, אלא ככוח מפוקח, צלול, מחובר. חמלה כזו אינה תלויה בגמול ואינה נשחקת. היא נובעת מהכרה בהוויה השלובה, שבה סבלו של האחר אינו שונה באמת מהכאב שלנו. ויש בונוס: כשהתודעה מתעוררת לתובנת הריקות, כלור שהכול ארעי ותלוי תנאים, או אז השקט מחלחל. ההשתוקקות והסלידה… מתפוגגות.

חברת ההמונים והניכור

ובשורש של הכל נמצאת השיטה השלטת, הקפיטליזם.

לפי אריך פרום, הוא יצר חברה של המונים רגילים וצפויים. משתפי פעולה שקטים שמונעים מרצון לצרוך עוד. תחושת החופש שיש לנו היא… אשליה. בפועל אנו נעים בין עבודה לרכישה. חשבו על זה: מתי בפעם האחרונה עשיתם לא את זה, ולא את השני ולאורך זמן?

המערכת שבנינו דורשת ללא הרף התיישרות, אפילו במערכת החינוך: המורה נדחס לתוך מערך קבוע מראש ומלמד כאוטומט. כמה הניכור במערכת עמוק? אנו חדלים ללמוד ולעבוד ברגע שפוקע ההכרח, כפי שכתב מרקס. זו עובדה:

ברגע שאין הכרח פיזי רובנו נמלטים מן הלימודים או עבודה כמו ממגפה. זה נשמע למישהו כמו מערכת הגיונית?

וזה קורה בעקבות אינדוקטרינציה – הוראה שיטתית הגורמת לאדם לאמץ השקפת עולם ללא כל ביקורת. 

החמלה כהתמרה

הבשורה שבספר אופטימית: ייתכן שהמערכת איננה תוצר של רוע אלא של בורות. ומכאן יכולה לצמוח התקווה. כי חמלה רדיקלית אינה רק תגובה למצוקה, אלא תנועה פנימית של זיהוי הזיקה העמוקה שבינינו לבין כל דבר חי. הבודהיזם מזמין אותנו לטפח חמלה לאלה באמצעות תשומת לב לרגע. נוכחות פשוטה, נטולת הזדהות מוחלטת עם מחשבות, רגשות או תחושות. כך פוחת הסבל. כל רגע של נוכחות מלאה, שבו אנו פשוט קיימים מבלי לפעול, הוא גאולה זעירה.

צצה מחשבה טורדנית? כזו שגורמת לי להרגיש אדם שאינני גאה בו? זכרו: זו רק מחשבה, לא אתם. זה ענן שחולף בשמי התודעה. אינני מוכרח ללכת אחריה. מותר להניח לה. 

איך נטפח ילד שיוכל להיות לבדו בלי חרדה? נעניק לו נוכחות שקטה: הורה שמשרה ביטחון אך אינו מתערב. כך יוכל הילד לפתח עצמיות אותנטית, חופשית, שאינה תלויה באינטראקציה מתמדת או הסתגלות. כך הילד ירגיש קיים מבלי לקיים אינטראקציה מתמדת ולא מחויב בסתגלנות או קונפורמיות.

שבריריות העצמי וזהות קולקטיבית

אחת מרמות הסבל המעודנות ביותר היא סנקהארה דוקהה, חרדה עמוקה אך סמויה משבריריותו של העצמי. שימו לב: אנו מנסים שוב ושוב לייצב את עצמנו דרך תפקידים, תארים, שייכות לקבוצות, אך העצמי משתנה ללא הרף, ולעולם אינו אובייקט יציב שניתן להיאחז בו.

כאשר העצמי נחווה כשברירי, אנו נאחזים בזהויות קולקטיביות: לאום, משפחה, תפקיד, כדי לחוש אחיזה ומשמעות. “אני קודם כל מנכ”ל”, “אני בראש ובראשונה יהודי” – הצהרות שמספקות לכאורה יציבות, אך מרחיקות אותנו מהחוויה המיידית והמורכבת של הקיום. הזהות הנבחרת מאפילה על כל שאר הרבדים של העצמי.

סטי בוחן כיצד הקפיטליזם מנרמל כאב ומגלגל את האחריות אליו על הפרט: אינך מאושר? זו בעיה שלך. אתה סובל? לך לטיפול. הקפיטליזם אף מגייס גם את עולם הפסיכולוגיה כדי להסיר אחריות מהמערכת: אם אתה סובל, כנראה הבעיה בך. לא מספיק חרוץ, לא מספיק חזק, לא מספיק מוצלח. כך הדוקהה היומיומית, כאב הקיום האנושי, מתגלגלת לכתפי הפרט. האחריות הופכת לאשמה: במקום לשנות את העולם, תסתדר איתו!

הקפיטליזם גורס שהבעיה היא בנו: לא מספיק חרוצים, לא מוצלחים כמו סטיב ג’ובס. כך הדוקהה נטמעת באתוס העבודה, והופכת מבעיה קיומית לתחושת אשמה אישית. הריכוז העצמי, שמתחזה לרציונליות, מגביר בדידות. החברה מעודדת חיפצון עצמי ואחרים, והניכור הזה מוביל לחרדה, דיכאון וייאוש.

אפילו הצלחה לא מבטיחה יציבות פנימית. לעיתים קרובות היא מלווה בתחושת מתחזה, חוויה של ניכור מעצמך. המערכת מעניקה ערך רק למי שמשרת אותה, אך מתעלמת מהמורכבות האנושית שמעבר לתפקוד.

וכך, דוקהה דוקהטה (הסבל הנפשי הגלוי) משתלבת בתוך סנקהארה דוקהטה (החרדה הקיומית העמוקה), ומגבירה אותה. כי אנחנו חיים בתחושת כישלון תמידית, לא עומדים בסטנדרטים של אידיאל קפיטליסטי שמתגמל רק מעטים. אפילו אלה שמצליחים לשבור את תקרת הזכוכית, לעיתים חשים מתחזים או מאבדים קשר עם עצמם. ובמקביל, רוב האנשים מתייאשים ומוצאים מזור בזהויות לאומניות, דתיות או פופוליסטיות. כי כדי לפרק את העצמי, צריך קודם לבנותו. העצמיות הבריאה נבנית דרך הכרה בטוב, תרגול חמלה ונדיבות.

ולכן, דווקא היכולת להתמסר לחמלה, להכיר בחולשה, בשבריריות, בקשר ההדדי, היא זו שמובילה להתמרה.

לא ביטול העצמי, אלא הבנה מחודשת שלו, לא כישות נפרדת, אלא כתהליך משתנה, חלק מרשת גדולה. במקום להיאחז בזהות מוצקה, עלינו ללמוד לחיות עם זהות נוזלית, פתוחה וחומלת. לגבש עצמיות שאיננה שברירית. איך? דרך הכרה בטוב, תרגול נדיבות, וראייה מתמשכת של הזיקה לכל הקיים.

חמלה רדיקלית מזמינה אותנו לראות את הקשר בין הכאב האישי והמבנים החברתיים שמהדהדים אותו. איזה יופי?

רשתות חברתיות, אידיאולוגיה וחמלה

כשהחפצה מצטרפת לשבריריות הקיום, החרדה גוברת: דוקהה דוקהטה, ויפרינמה דוקהטה (הכאב שבשינוי), סנקהארה דוקהטה – כל אלו מתמזגים לכאב קיומי עז.

סנקהרה דוקהטה משמעה שלמרות ההכחשה, חלק בנו יודע את גבולות התודעה. זו ידיעה אינטואיטיבית עמוקה שמעוררת חרדה שמא איננו קיימים!

האידיאולוגיות נותנות מענה לכאב הזה, ומעניקות יציבות לתחושת עצמי רעועה.

והרשתות החברתיות? רק מעמיקות את התלות. אנחנו זקוקים דרכן לאישור מתמיד, ללייקים, לתגובות, כדי להרגיש שאנחנו קיימים. במבנה כזה, הזהות שלנו מאושרת רק כשגם המדינה או האומה מאושרות. וכשמבנה העל מתערער, מתעוררת חרדת קיום. כל מי שמערער את מבנה העל, נחשב בוגד.

האידיאולוגיות עונות לצורך פסיכולוגי עמוק: הימנעות מהחרדה שאנחנו לא באמת קיימים. הזהות הקבוצתית מספקת עוגן, אבל גם מולידה קונפליקט בלתי נמנע, בין קבוצות, בין זהויות. זוהי בורות ממוסדת שמולידה דחייה, אלימות וחוסר סובלנות. האידיאולוגיה הפתיינית ביותר היא זו שמספקת גם סיפור וגם פתרון, פרשנות למציאות וגם חזון אוטופי. לכן היא מסוכנת כל כך.

ולכן כל אידיאולוגיה שמבטיחה אמת מוחלטת, מסוכנת. כי במציאות שברירית, כל אמת היא תמיד מותנית.

והמערכת? יצרה, כאמור, שירותים מקצועיים לכל כאב כמו פסיכולוג ועובד סוציאלי. אפילו חמלה הפכה לבלתי מקצועית. כך ניתקנו את החוויה האנושית מתוכה. במקום קרבה, יש ניכור. במקום חמלה, ניתוק.

כך מתקבלת תחושה כוזבת של עצמי קולקטיבי שמפוברקת על ידי תיוגים חברתיים כמו שבט. אבחנה בין קבוצות הופכת את הקונפליקט ביניהן לבלתי נמנע כי זהות קבוצתית בנויה מטבעה כך שאף קבוצה לעולם לא תרגיש בטוחה די הצורך. וזה מוביל לאגרסיביות כלפי מי שמחוץ לקולקטיב ולהתמסדות הבורות שמובילה בהכרח לדחייה ואלימות.

מבנה העל ואהבה רדיקלית

מרקס טען שהבסיס הכלכלי מורכב מכוחות הייצור (טכנולוגיה, משאבים) ויחסים כלכליים (בעלות, עבודה), ומעליו – מבנה העל: מוסדות, אידיאולוגיות ותרבות. לטענתו, מבנה העל נועד לשרת את מעמד בעלי ההון, לשמר את הסדר הקיים ולהעניק לו לגיטימציה. אבל אם הרוע נובע מהתמסדות הרעלים, הרי שמבנה העל עצמו ניתן לפירוק.

החדשות הטובות: לא מדובר בגזירת גורל אלא בדינמיקה שאפשר לחשוף, להבין ולשנות.

השבת העולם הרגשי שנדחק ונחסם מחייבת תנועה של אהבה רדיקלית. לא רגש מתוק בלבד, אלא כוח תודעתי עמוק שמביט בעולם בעיניים פקוחות. שינוי חברתי אמיתי אינו מטרה חיצונית, אלא תולדה של קשר כן עם הסבל האנושי. לא אידיאולוגיה לעתיד, אלא חיי חמלה בהווה.

התעוררות

מרטין בובר מתאר אילן, עץ, כמשהו יפה וטובל בנוכחות: “יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה והאוויר, ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה”. אבל זה רק נדבך אחד של הווית העץ שמפסיק להיות אובייקט זר וחיצוני. ואז יש מצב אינטר-סובייקטיבי: כלומר כזה שקיים בין שתי תודעות או יותר. אין רדוקציה של האילן לאחד ממרכיביו אלא הוא שרוי ועומד כמוני במצב של זיקה. ואז כל האובייקטים “קורסים והופכים לסובייקטים בקשר הדדי, המחיצות מתמוטטות”.

יש לי מודעות כפולה לשני רבדי המציאות: עצמיות מגובשת וקבועה ונפרדת, וגם אחדות. קיום הדברים וריקותם בו זמנית. אני והעץ נפרדים אבל גם ארוגים ברקמת ההוויה השלובה, ואף אחד מאיתנו לא קיים – אלא רק האחד.

תרגול מדיטציה מעניק ראייה צלולה של אינטרסובייקטיביות מפולשת בחוויית סובייקטיביות. התרגול מעניק תשומת לב לשתי הכנפיים האלו, מחזק אותן ואת האיזון ביניהם: להיות קשוב גם לייחודיות שלנו וגם לבריאה כולה. זו התרחשות שאפשרית בכל מפגש עם אחרים, הטבע ועצמי. נוכחות בתשומת לב ערה וקשובה לצד חוויה של אחדות מלאה עם הקיום!

זוהי תודעה כפולה: אני נפרד, אך גם אחד. חמלה היא להקשיב לדוקהה של כל יצור, וריקות היא לדעת שהכול חלק מהוויה אחת.

הדוקהה איננה אישית. גם האחר הסובל מהבורות וראוי לחמלה. להקשיב לדוקהה של כל יצור, זו כנף החמלה, ולהיותנו חלק מההוויה כולה, זה כנף הריקות. כך נולדת חמלה נטולת מושא, אהבה שמכירה ברשת הקשרים. אפילו אם האחר אינו משתנה, או אם המעשה “לא עוזר”, החמלה עצמה משנה את העולם.

אוטופיה אינה יעד קבוע, אלא כיוון שמתעצב כל הזמן

באפשרותנו לוותר על אשליית העצמי, להיטמע בחיים, לפעול מתוך חמלה, מבלי להיאחז. לא בעתיד, לא באידיאל, לא בהישג. אם חלק ניכר מהבעיה נעוץ בהתמסדות הרעלים, הרי שהרוע האנושי אינו עמוק כפי שנדמה. הוא ניתן לפירוק, לחשיפה ולריפוי.

הפתרון אינו קפיצה למהפכה גדולה, אלא תשומת לב יומיומית: להשיב את הרגש שנחסם באהבה רדיקלית. המבקש לתקן, יתחיל בעצמו, יפנה אל יחסיו הקרובים, ולבסוף, יקרין על החברה כולה. זוהי תנועה של מודעות לרעלים, לחפצון, לנרקיסיזם, והתרחקות מהם.

אוטופיה אינה יעד קבוע, אלא כיוון שמתעצב כל הזמן. איננו צריכים להקריב את ההווה למען עתיד לא ודאי. הדרך עצמה היא המטרה. במקום משיחיות, נציע אידיאליזם של הדרך. דיאלוג מתמיד עם המציאות. עיניים פקוחות ולב ער.

ריקות “נכונה” היא חמלה שרואה את הדוקהה כולה ומטפלת בסבל הזה כאן, בהווה. גאולה מתרחשת בכל רגע של פעולה חומלת. הנצח מצוי ברגע הזה, ולכן אין הצדקה להקרבת ההווה למען עתיד שאולי לעולם לא יגיע, ועוד בזמן שבינתיים “החפים מחטא לא מפסיקים למות” כדברי קאמי.

גנדי ניסח זאת כך: כשאדם משנה את טבעו, משתנה העולם. השינוי לא חייב לחכות לאחרים, כי אין לדעת כיצד פועלת ההוויה השלובה. כל שינוי פנימי עשוי לעורר הד. לכן אין צורך בהמתנה פסיבית, אלא בפעולה נוכחת. בבודהיזם, בניגוד לקפיטליזם, אין יחס ישיר בין מאמץ לתוצאה. אנו שזורים זה בזה, לא שולטים בנסיבות, לא קובעים את פירות מעשינו. כל ניסיון להיאחז בתוצאה, מוליד סבל. ההבנה הזו מזמינה אותנו אל בסיס המוסר הבודהיסטי: חמלה הנובעת מהזיקה ההדדית בין כל היצורים החשים.

כמו תא בגוף שמדמה שהוא קיים לבדו, כך האדם השוכח שהוא חלק מהשלם. אך כשמופיעה תודעת הרקמה, כשמתמוססת אשליית העצמי, מופיעה גם חמלה. קשר מחודש עם יתר התאים, עם כלל ההוויה. אך חוויה תמידית של עלילת חיינו מובילה לאשליית נפרדות עצומה, לבלבול שמביא לריכוז עצמי ולדוקהה נרקיסיסטית מלאת כאב. התמוססות בלבול זה מובילה לאהבה וחמלה עם שאר התאים של הרקמה בה אנו מתהווים ללא הרף. לכן חשוב לתרגל אהבה מעשית ואת חווית ההוויה השלובה.

אך במקום להתאחד עם האלוהי ועם הכלל, עלינו להבין מה זו אחדות

זה היעדר העצמיות לצד ההתהוות המתמדת והאנטי נרקיסיסטית. זה ויתור על אלוהות ועל אשליית בריאת המציאות. אחדות זה התעוררות מתרדמת הריכוז העצמי אל תובנת ההדדיות. זה ההתמקמות בתוככי רקמת ההוויה השלובה. זה לפתוח את הלב וזה יכול להתמצות במילה טובה לשכן או במבט טבול בנוכחות מלאה לזר באוטובוס.

חמלה נטולת מושא מוותרת על היאחזות: זה היכולת להרפות גם כאשר אין באינטראקציה תועלת.

זו חמלה שלא נשחקת תחת מכבש האשמה, הבושה או חוסר האונים.

יש תקופות בהן די בזיקה עם הטבע או הנצח, אך בימינו דרושה במיוחד הזיקה לאחר

להיות ערים זה למוסס את הפער אדם-חברה. כשהפרט לא תופס עצמו מנותק, אלא רואה את ריבוא הקשרים ההדדיים ולא חווה פערים. זה לא קל. יש מרחב אנוכי וההרשתות החברתיות מאלחשות אותנו דרך תחושת חיבור מדומה. אמא תרזה אמרה: הבעיה בעולם היא שמעגל המשפחה שאנו משרטטים קטן מדי. קהילה מרחיבה אותו (אגב, כך גם קואופרטיבים).

מחנך טוב ילמד ענווה ותודעה מלאה בהתכוונות אוהבת כלפי כל החיים וללא גבול, כמו אם המגנה על ילדה. עוצמה כזו של תשומת לב תביא לדרך החיים הנעלה.

איך עוד מתבטאת חמלה רדיקלית?

בקידום שינוי פוליטי וחברתי שיפחית מהמצוקה שנובעת ממבנה העל. למשל, בהנכחת ילדים מוחלשים ולתת להם תחושת ערך. אגב, יש יתרון להעדפת כאלה שלא מנותקים מדי מכל מה שכתבתי פה, ויש רק ״מעט אבק על עיניהם״. כלומר תודעתם כבר מפותחת ויוכלו להתמודד עם התרגול. כן, מותר להתמקד בכאלה שהרוח חשובה להם יותר מהחומר, יותר מכסף.

שינוי חברתי איננו מטרה אלא נביעה הכרחית מנוכחות עם מצוקה. אסור לחכות שזה יקרה מעצמו כי הקהות רבה. הדבר המועיל ביותר שניתן לעשות: להתעורר.

מדיטציה היא לאו דווקא ישיבה אלא יכולת להישאר קשוב גם כשתיאור תפקידנו ״שוכך״ ולנהוג באופן ראוי גם בימים מאתגרים.

איך לתקן? להיות לוחם שמבאלה: סוכן חשאי של חמלה

כלי הנשק שלנו הם חוכמה וחמלה.

חמלה תספק לנו דלק ותובנה תבהיר שהקרב לא בין אנשים טובים לרעים משום שהקו שמפריד בין טוב ורע חוצה כל לב אנושי. כזכור, כולנו קשורים ברשת. מצוידים בהבנה זו, נוכל לפעול בלב האפלה ובממלכת הבורים. אפילו בכנסת 🙂

נפעל לא מתוך אשליה של טוהר אלא מתוך ראייה שלמה. הריקות מאפשרת לפעול מבלי להיאחז בפרצופים או בתוצאות. החמלה נטולת מושא, כזכור, היא נוזלית, מתפשטת ושומרת עלינו שלא ניהפך קרים.

תזכורת: כל מי שאיננו ער לסבל שלו ולרעלים, ראוי לחמלה. הדוקהה האוניברסלית מחייבת מול כל הברדק תגובה עיקרית אחת ויחידה: חמלה. עצם ההרהור בה, זה תרגול.

הריקות מאפשרת מיקוד במטרות ארוכות טווח שלא נאחזות בפנים קונקרטיים. זה להיות לוחם שמבאלה: סוכן חשאי של חמלה. תהיות שהיו לי לאחר הקריאה: כיצד לרסן את ההשתוקקות מבלי לאבד את והתשוקה והדרייב לאקטיביזם? וגם: איך בעצם נראית חמלה נטולת מושא מבלי לאבד את עצמך? 

נקנח בחלק משיר הסיכום בספר שאהבתי במיוחד: “הלוואי בחברת אחרים אחשוב על עצמי כפחות החשיבות ביותר. אוקיר אנשים שליליים ומוצפי סבל – כאוצר נדיר אשר מצאתי. ובמי שפוגע בי, אראה מורה יקר ערך”.

• לספר ״חמלה רדיקלית״
• קראו: סיפורי לייקים עטופים בפתיתי חמלה