מצד אחד הכנסת מבטלת לעיתונאים את ההיתרים הקבועים למשכן. מאידך חשפנו לאחרונה כי תעודות קבועות כן מונפקות לאנשי עסקים דוגמת רמי לוי, יו״ר כי״ל ניר גלעד ואף כאלו שהזיקה שלהם לכנסת מתמצה בעסקנות – כל אלו כן נהנים מגישה חופשית.
מחר (ד׳) יתקיים דיון בנושא בבית המשפט בירושלים. הכנסת תיאלץ להסביר מדוע היא מסרבת לחשוף את רשימת בעלי ההיתרים. הדיון – בו גם אני אשתתף – הוא בהמשך לעתירה שהגישה בנושא התנועה לחופש המידע. אני כבר רשמתי את מחשבותיי בנושא פה.
והנה טור אורח של עו״ד רחלי אדרי היועצת המשפטית הוותיקה והמנוסה של התנועה לקראת הדיון
רחלי: לכאורה, חשיפת ההיתרים היא בקשה פשוטה מאין כמוה – המידע נגיש בלחיצת כפתור. הכנסת אף מסרה מידע דומה לתנועה בעבר, בעקבות עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע בשנת 2007. בזמנו ביקשה התנועה לחופש המידע לקבל, יחד עם העיתונאי עמית סגל, את אותן הרשימות ממש. אלא שכעת הכנסת איננה מעוניינת למסור את המידע. למה? לעמדת הכנסת מסירת המידע מעלה חשש לפגיעה בביטחון משכן הכנסת, באי המשכן ובביטחון הציבור.
כשקראתי את התגובה המקדמית שהגישה כעת הכנסת לעתירה שלנו רתחתי. הכעס שלי נבע מהדיסאוננס התמידי הקיים במדינת ישראל – דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
״מכפת עוצמת הסיכון״
הבנתי שאפילו המקום שאמור להיות הכי שקוף במדינת ישראל, בית המחוקקים שלנו, מקום מושבם של הנציגים שאנו כציבור בחרנו, מעדיפים ללכת צעד קדימה, ושניים אחורה. במקום ללכת קדימה ולהנגיש את המידע הזה מיוזמתו כפי שעושה לדוגמה הבית הלבן, הכנסת הולכת הולך אחורה; במקום לעשות שימוש זהיר ומושכל באותן טענות ביטחוניות, בוחר המחוקק לכתוב בתגובתו טענות מהסוג הזה:
"הערכת הגורמים המקצועיים בכנסת, האמונים על ביטחון משכן הכנסת וחברי הכנסת היא כי מסירת רשימת בעלי ההיתרים לרבות היתרי כניסה עם רכב, מעלה חשש לפגיעה בביטחון משכן הכנסת ובאי משכן הכנסת, קרי תוחלת הפגיעה וביטחון הציבור במשכן הכנסת – מכפלת עוצמת הסיכון שהיא גבוהה ביותר נוכח חשיבותו של משכן הכנסת ורגישותם של האישים המאובטחים השוהים בו באופן יום יומי, בהסתברות שאינה זניחה, מובילה למסקנה כי אין מקום למסור את המידע המבוקש ויש להסתפק במתן זכות עיון בו" .
האם אתם הבנתם את המשפט הזה? כי אני שבתי וקראתי אותו מספר פעמים, שבתי וקראתי, אך לא הצלחתי להבין. לא הבנתי מה הוא אותו חשש ביטחוני ומה הם אותם טיעונים ביטחוניים המונעים את מסירת המידע. אולי לא הבנתי מה הוא אותו חשש כיוון ש"קצין הכנסת מבקש שלא תהיה להם התייחסות בכתובים". הבנתם? הטיעונים כל כך ביטחוניים שאי אפשר אפילו לכתוב אותם! לכנסת יש טיעונים ביטחוניים רציניים מאוד לשיטתה, אבל אין באפשרותה לומר מה הם.
אז מה היה לנו בעצם? מלבד הפרחת טענות ביטחוניות כלליות ולא מפורטות אל חלל האוויר, קשה למצוא בתגובת הכנסת או בחוות דעתו של קצין הביטחון של הכנסת כל תשתית עובדתית מספקת היכולה להצדיק את מניעת מסירת המידע. אל מול העדרה הבולט של זו ניצב נסיון העבר – המידע הזה נמסר בעבר וראו זה פלא, לא נראה שהייתה פגיעה בביטחון הכנסת והבאים בשעריה וביטחונם של חברי הכנסת כאשר פורסמה אותה רשימה בעקבות עתירת התנועה.
הגלימה הבטחונית
במדינתנו, המצויה במצב חירום מיום הקמתה, מוצאו הקל ביותר של גוף שלטוני אשר לא מעוניין במסירת מידע מסוים היא הטענה הביטחונית – שהלא מי מאתנו רוצה להיות אחראי לפגיעה בביטחון ישראל או בביטחונם של חברי הכנסת? איזה שופט ייקח כזה סיכון בפסיקתו?
ונשוב רגע למצב הקיים בארצות הברית, שם מפרסמים באופן יזום את רשימות המבקרים אשר נכנסים מדי יום לבית הלבן. הבית הלבן, מקום הנתון לאיומים שוודאי אינם פחותים מהאיומים הביטחוניים הקיימים על הכנסת (בכל זאת, 9% מנשיאי ארה"ב נרצחו). ובכל זאת, הנשיא אובמה בחר לפרסם מיוזמתו את רשימות המבקרים הפוקדים את בית הנשיא ואת אנשיו. עד היום פרסם הבית הלבן 54 מיליון שורות המכילות מידע בדיוק כמו זה שביקשנו אנחנו. עד שבית המשפט יכריע בסוגיה זו, לא נותר לי אלא להמשיך ולבהות באותן רשימות. לבהות ולקנא.