ראש הממשלה וחברי קואליציה אומרים שוב ושוב: "הגיע הזמן שהממשלה תמשול, המחוקק יחוקק ושהשופטים ישפטו". ותפיסה זו מכשירה, כל פעם מחדש, מהלך קיצוני מקודמו. האמת? היא נשמעת מפתה. יש נבחרים שנבחרו, ועליהם למשול. השופטים? שיתרכזו בשיפוט. וחברי הכנסת? בחקיקה.
זה שילוב נעים לעין בין שמות עצם לפעלים הנגזרים מהם שנשמע כה מדויק, עד שקל לשכוח שבין זה לבין דמוקרטיה אין כמעט דבר.
מה שקורה בפועל הוא שבאמצעות ג'ינגל ראשי הקואליציה מצמצמים עבורכם את הגדרת הדמוקרטיה לנוסחה פשוטה: הכרעת הרוב. והרי הרוב תומך בממשלה, ועל כן זכותה לעשות כאוות נפשה! מסתייגים? "הפסדתם בקלפי, חכו לבחירות הבאות".
האמת היא שמוליכים את כולנו שולל. אל תסמכו עליי – חזרו רגע אחד לתיכון, לספרי האזרחות שאישר משרד החינוך שבראשו מכהן נפתלי בנט. שם מלמדים בצורה ברורה: הכרעת הרוב היא עיקרון הרה גורל בדמוקרטיה, אבל רק אחד מני רבים. חופש הביטוי, חופש המחשבה והמצפון, חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הדת, החופש מדת – אלה עקרונות גורליים לא פחות. לכל אדם זכות להתבטא כרצונו, ואין להפלותו בשל זהותו, שיוכו, חזותו. הם מופיעים אפילו במגילת העצמאות שלנו.
הדמוקרטיה מהותה סובלנות (הימנעות מפתרון מחלוקות באלימות, וגם אי-הפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות חריגות ואפילו מקוממות), וגם כיבוד מיעוטים (מתוך הבנה שבדמוקרטיה אזרח ישתייך פעם למיעוט, ופעם לרוב).
הדמוקרטיה נושמת פלורליזם. לא עצם קיומן של קבוצות שונות בחברה הופך אותה לפלורליסטית; המפתח הוא בנכונות הציבור להכיל עמדות שונות וביכולתם של קולות רבים ושונים להתקיים זה בצד זה ולהישמע ללא אלימות. העניין הוא במתן לגיטימציה לעמדות קצה, מרגיזות ככל שיהיו. ממשל דמוקרטי חייב לאפשר את אלה, בין השאר משום שלא לעד צד מסוים יישאר לעד בשלטון.
ומעבר לכל אלו, אחד העקרונות היפים בדמוקרטיה הוא ההסכמיות, כלומר הסכמה רחבה על כללי המשחק הפוליטיים. מותר לבקר, למשל, אך אסור להסית. "הטוב המשותף" אינו הטוב של קבוצת הרוב הדומיננטית, אלא של מספר אזרחים רב ככל הניתן. הרעיון הוא לחפש לכידות חברתית ואת שביל הזהב, שכן מוסכם כי ראש הממשלה והשרים הם של כולם, לא רק של מי שבחר בהם.
ועוד לא דיברנו גם על איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות, עקרונות מפתח דמוקרטיים מהעת העתיקה. הם מונעים צבירת כוח מופרז בידי אדם אחד; כוח שמוביל אותו לשרת את עצמו ולא אותנו.
כבר היום הרשות המחוקקת כפופה בצורה כמעט מוחלטת לרשות המבצעת. יוזמות לרסן את הרשות השופטת משמען שהרשות המבצעת תהיה עריצה. במילים אחרות, ההנהגה תוכל לפעול בשרירותיות, כאילו הדבר היחיד שחשוב הוא 'הכרעת הרוב'.
אלא שהמנהיגות שלנו מתנהגת כאילו עקרונות אלה הם לא יותר שקישוטים שזכותה לתלות או להסירם מקירות השלטון כרצונם. האיזונים והבלמים? מושלכים לפח האשפה לאור הג'ינגל "שהממשלה תמשול".
אני יודע שלרבים מכם יש ביקורת על ממשלים גרועים קודמים, כמו ממשלת אולמרט. גם לי! אבל אנו חיים בהווה. וכשמתבוננים במבט רחב מבינים כי לדורסנות הנוכחית אין שום קשר לכך שזוהי ממשלת ימין; זו פשוט דרך להנציח שלטון למי שבשלטון.
התוצאה? גם אם הרוב תומך בבנימין נתניהו כראש ממשלה ובשותפיו הקואליציוניים, שאר האזרחים, מתעב אותם בעוצמות כמעט חסרות תקדים. זה רע וזה לא מחויב המציאות.
אדגיש: זכות השלטון לקדם את השקפת עולמו. אין זו זכותו כשאותה תפיסה נוגדת את עקרונות הבסיס שמאפשרים לנו לחיות כחברה מבלי לקרוע אחת את השני לגזרים.
האם כך אנו רוצים לחיות?
אני לא. ואני יודע שיש דרך אחרת. שעל חוקים שמועילים לציבור בכללותו אין מחלוקות עמוקות כל כך. ראינו זאת, למשל, בחקיקה להפחתת הריכוזיות במשק, למיסוי על אוצרות טבע (ששינסקי), בצמצום פערי השכר במוסדות פיננסיים ואפילו במאבק למען לגליזציה. חוקים המקדמים אינטרסים רחבים מצליחים להתעלות מעל ההתכתשות בין אופוזיציה לקואליציה. חברי המחנה הציוני הצביעו בעד חוקים רבים בקדנציה זו שקידמה ממשלת הליכוד.
אבל השלטון הנוכחי מתעקש לקדם החלטות שמנוגדות לעקרונות המהותיים לדמוקרטיה – פרט לעקרון הכרעת הרוב. גם בטורקיה מכריע הרוב, האם היא דמוקרטיה?
שימו בצד את התפיסה הביטחונית שלכם וחשבו באיזו מדינה הייתם רוצים לחיות. אם חשובים לכם חופש הביטוי, זכות האזרח לחתור לאושר ועקרון ההסכמיות, אז בלי קשר למחלוקת שמאל־ימין, אתם דמוקרטים. תתגאו בזה ותלחמו – עכשיו והיום – שישראל תישאר דמוקרטיה: תתפקדו. תרמו לארגון שאתם מסכימים אתו. תקימו יוזמה. מה שנכון לכם. העיקר – תשמיעו קול, זה חשוב ונגיש מתמיד.
*
- פורסם גם במעריב ובגרסה קצת שונה במקור ראשון
- איך להשמיע קול? כל המדריכים
- לאתר מאה ימי שקיפות
דברים כדורבנות. ברשימה "ימין ושמאל: לעִנין מה?" (זמין באתר 'לשון אחרת') הצעתי לפני זמן קצר כי הטענה הכוזבת כאילו יש רק סרגל אחד עליו נמדדים הימין והשמאל, תוך התעלמות מסוגיית הימין-שמאל בהקשר החברתי-כלכלי, היא דרך יעילה להזיח את הסוגיות הסוציאל-דמוקרטיות ממרכז סדר היום. שכן מנקודת המבט החברתית-כלכלית, רוב העם (כולל זה המכונה "ימין") מחזיק בעמדות של מרכז-שמאל, כלומר אינו מאמין שהיד הנעלמה או עקרון השוק, כשלעצמם, יאפשרו למרב האנשים קיום בכבוד.