אתה לא רוצה להיות רביב דרוקר??

הרשו לי לרגע לחפור לכם על עצמי, המיזם הנוכחי, ובכלל:  בשבועות האחרונים התראיינתי, הִרציתי ואפילו התארחתי בשיעור אזרחות עם זקן מדובלל . אנשים שואלים אותי למה אני לא מתגלח. זו הרמה להנחתה: השבתי שאורך הזקן כאורך פגרת הכנסת. הפכתי בצורה זמנית את הפנים שלי לפרסומת לשחיתות השלטונית.

זה גימיק מטופש, כמובן, אבל הוא עוד כלי בארגז הכלים שלי כעיתונאי עצמאי. תבינו, כמעט אחרי כל הרצאה שואלים אותי, "אבל איך יכול להיות שלא כולם מצטרפים למחאה נגד כנסת מנותקת?!" ואין לי מושג.  אחרי שנים ארוכות בהן אני מסביר בדרכים רבות כל כך את קלקולי השלטון – שנים שבמהלכן הצגתי פתרונות ישימים וחינמיים שאינם תלויים בהבדלי השקפה פוליטית – מצטרפים עוד ועוד, ונולדות עוד יוזמות, אבל עדיין לא המסה קריטית.

זו עבודה סיזיפית ומייאשת. אבל לפחות אני מנסה ה-כ-ל.

לא אשקר – זה קשה. אני מקבל שבחים בהודעות אישיות מאנשים זרים, וזה סופר מחזק ומחמם לב. אבל העידוד אינו מבטל את האכזבה והכישלון שאני מרגיש, כל פעם מחדש, בעקבות נפילת חוקים להגברת השקיפות. וזה לא הכל. הביקורת מבית מטריפה לא פחות: ל"פטריוטים" בערוץ 20, למשל, יש פינה כמעט קבועה המלגלגת על יוזמות שלי. גם אחרים בתקשורת מתנערים בגאון מהפרויקטים ה"הזויים" (לטעמי ההזייה היא העובדה שהתרגלנו לממשל כה מנותק ומסואב). הם נהנים לשרטט קווים אדומים ולהציב אותם מעברם השני.

בינינו? בחלק מהיוזמות שאני מקדם קשה לי אפילו עם עצמי. אני מתחבט וצריך כל הזמן להיזכר במטרה כדי להמשיך.

אלא שהאתגר הגדול ביותר הוא שאפילו בני משפחה וחברים לפעמים אומרים לי: "אבל מה אתה צריך את השטויות האלו – מעקבים, מאבקים על מחיקות בפייסבוק, התנגשות עם חברי כנסת חזקים ואהובים?"  ואז הם מדגישים: "תתמקד בעיתונות רגילה. אתה לא רוצה להיות רביב דרוקר? יש לך סיכוי!" אתם לא יודעים כמה פעמים ביום אני שומע את השם רביב דרוקר מאנשים עם עיניים מזוגגות.

אבל אתם יודעים מה אני עונה להם? לא. אני לא רוצה להיות רביב דרוקר. חולה עליו, והלוואי שהיו לנו עוד מאה עיתונאים כמוהו, אבל אני בשום אופן לא שואף להיות אחד מהם.

מעריך את הכוונות הטובות, אבל הניסיון לדחוף אותי בקביעות להיות כתב במיינסטרים הוא בדיוק ההפך מהשאיפות שלי. כמעט אחת לחודש מציעים לי לחזור לאחד מכלי התקשורת ככתב רגיל. אבל אני משוגע. אני רוצה להמשיך לעבוד מחוץ ללופ.

למה? כי רק כך אני יכול לחפור שוב ושוב על נושאים לא סקסיים, שבתקשורת הממוסדת לעולם לא היו נותנים לי לגעת. או מאידך לזעזע, ליזום פרויקטים חסרי סיכוי, וכן – גם לעוף עם שטויות לא עיתונאיות בעליל.

חשוב לי להדגיש: זה לא בגלל שאני רוצה להיות שנוי במחלוקת. לא כיף לי אף פעם כשיורדים עלי. אף פעם. אבל לאור הניסיון שצברתי, אני חושב שזאת הדרך המרכזית להיות סוכן שינוי אמיתי.

קחו את פרשת הצוללות הדרמטית, למשל. חושפיה הם עיתונאים שאני לא מגיע לקרסוליהם.  אבל הבנתי השנה שהתפקיד שלי הוא לא לחשוף עוד פרשת צוללות. התפקיד שלי אחר: לעזור לכייל את המנגנון מחדש, באופן שימנע פרשות דומות בעתיד.

נכון, כל חשיפה שכזו חשובה ומובילה מיד למעצרים דרמטיים, חקירות ורעידת אדמה. אבל אחרי שהאדמה נרגעת, השחקנים פשוט מסתדרים מחדש. יוולדו אולי שחקנים חדשים, אבל כאשר הם משחקים לפי כללי המשחק הישנים, רעידות נוספות הן רק עניין של זמן.

העוקבים שלי מכירים את אינספור המדריכים שאני מפרסם לשינוי השיטה. את הפלסטרים שהצלחתי להדביק, אחד אחרי השני, או לפחות להעלות מודעות לגבי הפצעים הדרושים ריפוי.  היום למשל יועצים פרלמנטריים חייבים לדווח על עבודות חיצוניות, אתר קבלת החלטות של הממשלה הפסיק להיות סודי, וחשיפת נכסי הח"כים הפכה לנורמה – ואלו רק 3 דוגמאות. אבל צריך עוד כל כך הרבה פלסטרים כדי להבטיח לא רק שהשחיתות לא תשתלם, אלא שגם יהיה מפרך להיות מושחת.  סגירת פרצות היא הדרך היחידה למנוע רעות חולות בעתיד. שקיפות? החיסון הטוב ביותר.

ברור שאני עדיין מחפש סקופים. רודף אותם. חשיפות מועילות לקידום המטרה, וכן גם לאגו. אבל אני כיום מייחס משקל לא פחות לאקטיביזם. ואתם יודעים מה? גם סגנון העבודה העצמאי, שבו כל יום מתגבש בנפרד, מתאים לי. אני מת על זה – גם שיש לי תקציב של במבה. ואפילו שאני צריך כל פעם מחדש להיעזר במתנדבים, ואפילו שאת הרוב המוחלט אני עושה לבד – מהגהה ועד בדיקת עובדות – זה שווה את זה.  וזה ממכר, וזה מאפשר לי לעשות דברים שלעולם לא אוכל לעשות בכלי תקשורת רגיל – מהוצאת קול קורא לשוכרי דירות מחברי כנסת, דרך תכנות בוטים שיסרקו תגובות שנמחקות מדפי פוליטיקאים, וכלה בחיבור ‎זָקָן לקמפיין. לפעמים זה אפילו עובד.

* 

ואחת מהבעיות המרכזיות שזיהיתי היא חוסר הדיווח, חוסר האחריות של חברי הכנסת. ואחד האלמנטים שאני חולם לתקן עכשיו הוא הפגרה: החופשה הארוכה כאורך הגלות של חברי הכנסת. תבינו: בחוזה של ח"כ לא מוגדר בכלל ימי חופשה. הם יכולים לצאת לחצי שנה לחופש מדי שנה- ולא יהיה לנו מושג.

חד משמעית – רובם צדיקים שבאו לעבוד. אלא שהתנאים המצוינים שמשתפרים מדי קדנציה פשוט לא מאפשרים להם. ומה אתם רוצים- שיסנדלו את עצמם? הרי גם אף אחד מאיתנו גם לא היה נוגע בתנאים האלו במקומם.

בגלל זה אנו חייבים "לעזור", ובגלל זה יזמתי עוד פרויקט מעקבים. אם נקצר את הפגרה, או נוביל לחשיפת יומני הח"כים במהלכה, זאת תהיה התחלה. היא תסייע לח"כים, כן לח"כים לעשות את עבודתם נאמנה. ומהי העבודה שלהם? בראש ובראשונה, פיקוח על הממשלה. 

*

רבים כותבים לי בחצי קריצה: "עדיף שלא יגיעו לעבודה – הם עושים רק נזק!".

זה לא נכון. נקודה. יש ח"כים יעילים- ואנו זקוקים להם. הנה, רק בפגרה הנוכחית, הממשלה החליטה להוסיף במשרדי הממשלה תקנים של משנים למנכ"ל ללא מכרז, בעלות התחלתית של 34 מיליון שקל לשנה: ג'ובים למקורבים. הממשלה החליטה לאפשר לחברת אי.די.בי. לנצל פרצה בחוק שכולנו נשלם עליה. הממשלה החליטה לא למסות סיגריות חדשניות. וכן הלאה.

ממשלה שאין עליה פיקוח תשרת את מקורביה. זה כל כך פשוט.

ובדקתי- אלוהים בדקתי. יחד עם תומך המיזם ספרנו שמספר הדיונים בוועדות הכנסת במהלך הפגרה מסתכם ב-5% ממספרם כשאין פגרה. שיחסית לעולם, אנחנו במקום רע באמצע, ורע מאוד אם משקללים את גודלה של ישראל (במדינות אחרות צריך לטוס כדי לבקר בוחרים, ואז יש היגיון מסוים בקיומו של סופ"ש ארוך, למשל).

אם זה לא מספיק, אז יחד עם המתנדבת מרינה אלכס פובולצקי קראתי מאות פרוטוקולים של דיונים משנות ה-50, ה-60 וה-70, בניסיון להבין כיצד צמחה הפגרה. גילינו שכל הטענות שנזרקות היום לחלל הן, במילה אחת, שטויות. חברי הכנסת דיברו אז בלי בושה על הצורך שלהם בפגרה: הם אמרו "מגיעה לנו הבראה! מגיע לנו נופש! להיות עם הילדים!" האמת? כנות מרשימה ויפה.

ובימינו? חברי הכנסת טוענים שהם עובדים במהלכה, ושהפגרה נחוצה לביקורים בשטח (כך לפחות מספרים 95 חברי הכנסת שלא נענו לקריאות שלנו ושלא חשפו יומניהם).  איך אני יודע שהם מבלפים אותנו? כי אם הטענה נכונה: למה לכל הרוחות שלא תחשפו את היומנים הציבוריים שלכם במהלכה? אבל האמת מביכה. האמת היא שיש עכשיו 88 ימים של פגרה. זה חולני. שלשום נכחו 3 ח"כים בהשבעה שהייתה במליאה.

אין פה שאלה של שמאל מול ימין. יש פה שחיתות ממוסדת. * יש אלטרנטיבות מצוינות למיזם שלי – אני עצמי חבר ופעיל ברוב ארגוני החברה האזרחית הדמוקרטיים. אבל אם אתם מאמינים בדרך המוזרה שלי, וכמוני רותחים מזעם על כך שכמעט כל מי שנכניס לכנסת ייצר עבורנו את אותה תוצאה בדיוק – אנא עזרו לשנות את כללי המשחק. יש כבר 703 נהדרות ונהדרים שכבר באו. גם אם כולנו נכשל אני יודע, בלי ספק, שאנו משגעים את מוקדי הכוח. את סוכני האי-שינוי שהם כל כך רבים. ולעצבן הרבה מאוד אנשים ועוד את האנשים הנכונים – זו מצווה.

ואם אתם כבר פה- עוד בקשה קטנה. אם המיזם לא יוצא לפועל אשמח שנשאר בקשר ונמשיך להגדיל את צבאות השקיפות.

הדרך: הצטרפו לניוזלטר המרווח (פעם בחודשיים) או לסיירת השקיפות בנייד שלי.

ככה אוכל להמשיך לעדכן אתכם – לא משנה מה יקרה. כי הדרך ארוכה- ואנו רצים לחתיכת מרחקים.

שנה טובה וצום קל