רבים מיואשים מהמצב הפוליטי.
הם מבועתים שאף אחרי ה 7.10 נתניהו ממוסמר לכסא.
אז אמיר חרש ואני כתבנו איך ניתן, חרף המלחמה, להדיח את נתניהו, ובדרך דמוקרטית.

• קראו כאן בגרסה קלה לדפדוף
• או ב״דהמרקר״

נדגיש: זה תרחיש פוליטי אחד מתוך אלף אפשריים.
מה שחשוב לדעת: החלפתו מציאותית ובת השגה ❤️‍🔥

נפילתו של נתניהו

דיווח מיוחד מהעתיד הקרוב. מאת: תומר אביטל ואמיר חרש

שבעה בינואר 2024

 משרד ראש הממשלה הודיע על מסיבת עיתונאים בשעה 20:00 שבה תינתן “הצהרה היסטורית שהגיע זמנה”. חרושת שמועות התפשטה ברחבי הארץ וספקולציות געשו ברשתות החברתיות. הפרשנות המובילה: נתניהו יודיע על פיזור הכנסת.

שלושה חודשים חלפו מאז השבת השחורה ותחילת המלחמה, ובעיני רבים הגיע “היום שאחרי”. אמנם הלחימה המשיכה, אך בעצימות נמוכה. נתניהו אמר כי יש “להכות, ולהוסיף ולהכות” אך הלחץ הבינלאומי והתמונות היומיות מהלוויות שהלכו ונערמו לא הותירו לו ברירה. הפנים החדשים של המחאה נגדו היו תושבי עוטף, חיילי מילואים, רבש”צים גיבורים והורים שכולים. שלטי “חלאס ביבי”, ו”יחד זה בלעדיו”, התנוססו ממרפסות ומגשרים. כשרוב חיילי המילואים שבו לביתם, הוכרזה הפגנת ענק. כדי לבדל אותה מימי קפלן הרועשים, היא תוכננה כ״הפגנה שקטה״ תחת הסיסמה ״נגמרו לנו המילים״. בערב ההפגנה התיישבו 200 אלף איש בכבישי תל אביב, ירושלים וקיסריה, ולא הוציאו מילה. גנץ צוטט למחרת כאומר שאם נתניהו לא יכריז על בחירות, הוא יפרוש מהממשלה. אף הודלף כי נשיא ארצות הברית צלצל לנתניהו ואמר לו “בנג’מין, איטס טיים”. לא הרבה לאחר מכן, הוכרז על מסיבת העיתונאים.

חלק מהכתבים ניבאו כי נתניהו יקח אחריות ויתפטר. אפילו איילה חסון טענה שימיו של נתניהו ספורים. אחרים סברו שלא יוותר. “כמו כלב שנושך עצם״, הכריז בן כספית, ״הוא לא ישחרר עד שיבעטו בו”. חלק מהשופרות המשיכו להסיר ממנו כל בדל אחריות לאסון והאשימו את כוחות הביטחון, בית המשפט, השמאל, ולקינוח את גנץ וגלנט. 

העם חיכה בקוצר רוח לשמונה בערב. כשהשעה הגיעה, נתניהו, כהרגלו, התמהמה. כאשר נעמד לבסוף מאחורי הפודיום, בחליפה כהה, פלט שורת קלישאות ובסופן היישיר מבט זחוח למצלמה. “אזרחי ישראל, רבים רצו לשמוע ממני דבר אחד – שאני לוקח אחריות. לאורך המערכה לא הרגשתי צורך לומר זאת – וכעת אסביר למה״. הוא כחכח בגרונו. “ברור מאליו שכראש ממשלה אני אחראי. זה אומר שאני גם אחראי לעתידנו. אך יש ביננו חסרי אחריות שמפלגים, שמסיתים. הם רוצים שאפקיר כעת את השלטון. לא סוד כי מדובר בסרבנים שהביאו עלינו את השבעה באוקטובר. היציבות השלטונית היא לב ליבה של הדמוקרטיה. נבחרתי עד לאוקטובר 2026, ובכוונתי לכבד את הכרעת העם”. הוא עצר, גירד קלות באפו, “ניצחתי במלחמה, החזרנו אותם לתקופת האבן וכעת אקים ועדת חקירה. בינתיים אני מכריז שהרפורמה המשפטית תקודם רק בהסכמה רחבה, וקורא למפלגות הציוניות להצטרף לממשלת אחדות. אמשיך ואוביל את העם לניצחונות נוספים”. כהרגלו, לא נשאר לענות על שאלות.

הפרשנים החלו לנתח את דבריו, אבל אזרחים רבים לא נותרו לצפות. מאוכזבים וזועמים הם יצאו לרחובות. הפעם הם לא שתקו. “לא עוד נתניהו!” צעקו, ו”הוא הורג אותנו!” לקראת חצות אלפים צרו על אחוזתו ברחוב הדר בקיסריה. הם הגיעו מכל רחבי הארץ, ברכב, אוטובוס ואופניים. הכוחות ששמרו על הבית לא היו ערוכים להתמודד עם ההמון. מפגינים הכו בשלטיהם את קו המחסום בניסיון להבקיע דרך פנימה. שוטרים על סוסים התקשו לפזר אותם והשתמשו באלות, כדורי גומי וגז מדמיע. “עליו אתם מגנים?״ צעק איש מבוגר על השוטרים, ״איפה הייתם כשרצחו את הילדים שלי?!” הוא ואישה נוספת ניסו לחדור לגינה. כאשר טיפס על הגדר, ניתן היה לראות נרתיק של אקדח מחובר לחגורתו. ״חמוש!״ נשמעה קריאה מכיוון הפרשים ששלפו נשק חם. ״הוא בכיתת כוננות!״ צעקה האישה, אבל קולה נבלע בהמון שבא בעקבותיו. מפגינים זועמים הוסיפו לטפס על הגדר. העניינים התדרדרו במהירות. אחד השוטרים איבד את קור רוחו וירה. נוצרה מהומה. ההמון נס, אנשים דרכו זה על זה, נמלטו וסחבו פצועים. כשהתפזר העשן התברר כי מפגין נורה, ואחר נרמס למוות. הראשון היה אב שכול שאיבד את בנו בשבעה באוקטובר, השני מ.פ במילואים, גיבור מלחמה. 

שמונה בינואר 2024 

מדינת ישראל הייתה המומה. גינויים הגיעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, לרבות החרדים. רק הח״כים של הליכוד שמרו על שתיקה וחיכו לראות איזה קו ינקוט נתניהו. מקורבים הדליפו שיאיר ושרה ייעצו לביבי לגנות את המפגינים שרצו ״להוציא להורג ראש ממשלה מכהן״. ב-22:07 פרסם נתניהו ציוץ ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר): “ראש הממשלה מבכה את אובדן חיי המפגינים החמושים. לצערנו, היה חשש ממשי שייכנסו ויפגעו בראש הממשלה. הירי הטרגי היה בהתאם לנהלים החדשים”. בכך התייחס במרומז לתיקון בהוראות לפתיחה באש שאישר לפני כן השר לביטחון פנים איתמר בן גביר, הוראות שהתירו ירי חי על מפגינים. 

הציוץ של נתניהו התקבל בתדהמה בציבור. בימין הקיצוני דבריו התפרשו כהטלת האשמה על בן גביר ומפלגתו. עוד באותו לילה יצאו מאות אלפים לרחובות, החל ממילואימניקים מגולני ועד לחטופים שחזרו מהשבי.

תשעה בינואר, 2023

ההפגנות התרחבו. עכשיו מחו גם מול גנץ ושאר שרי המחנה הממלכתי, שבוששו להתפטר מהממשלה. ההסתדרות הכריזה שביתה כללית. בפורום המשפחות השכולות היו שהודיעו על שביתת רעב. סניפי הליכוד ברחבי הארץ הושחתו בצבע אדום-דם ואיילון נחסם לתנועה על ידי אלפים. לוחמי מג”ב פיזרו אותם עם מכתזיות, רימוני גז וכדורי גומי. מפכ”ל המשטרה קרא להרגעת הרוחות ואמר כי “אנו על סף מלחמת אזרחים”. ואם זה לא מספיק, התגלה כי במהלך ההפגנה בה נורה המפגין, נתניהו הסתתר בממ”ד והורה למפקד המשטרה האחראי: “להיכנס בהם בכל הכוח, לא משנה מה”. לאורך היום המונים התבצרו מול הכנסת ובקיסריה, ונשבעו שהפעם לא זזים עד שהוא יילך. הם קראו לגנץ לפרק את ממשלת החירום ולחזור לאופוזיציה. הזעם גבר ובצהריים הודיעה לשכת רה״מ כי נתניהו ימסור הודעה חשובה בשעה 16:00 בפתיחת המליאה. איש כבר לא השלה עצמו כי נתניהו עתיד להתפטר.

ב-16:10 נתניהו נעמד מאחורי הדוכן. הוא נראה עייף, סחוט ומבוהל. עיניו התרוצצו וידו האוחזת בפודיום רעדה מול המצלמה. לא נותר זכר לזחיחות. “אזרחי ישראל״, אמר, ״אני מבטיח כי נערוך בירור מקיף עד סוף השבוע. המצב בעזה שוב מתדרדר וחמאס לא הושמד. עלינו להקדיש את עיקר המשאבים ללחימה. זה הזמן לאחדות!” 

באולפן חדשות 12 ניסו לנתח את הדברים. הפרשנים גמגמו כשלפתע חתכה אותם יונית לוי, אמרה כי מתרחש ״מחטף״ והעבירה את השידור לכנסת, אל הכתבת הפוליטית דפנה ליאל. 

״יונית, מהלך מפתיע״, אמרה ליאל, ״לפיד מעלה להצבעה הקמת ממשלה חדשה. סעיף שהיה על סדר היום, אבל כעת הוא שונה. הכותרת היא ׳הקמת ממשלת שיקום לאומית בראשות גנץ״.

״מה שבעצם יאפשר למנות ראש ממשלה חדש בלי ללכת לבחירות״, השיבה יונית, ״אבל דפנה, צריך בשביל זה 61 אצבעות״.

״נכון מאוד, יתכן שלפיד עושה שרירים וזה ייגמר בכלום״. 

“הצעת ‘יש עתיד’ לאי-אמון קונסטרוקטיבי תעלה כעת״, הכריז מזכיר הכנסת דן מרזוק, ״אבל עם שינוי ברגע האחרון בהרכבה ובקווי היסוד. ינמק חבר הכנסת לפיד״.

“כבוד היושב ראש”, אמר לפיד, “94 יום עברו מאז הטבח הנורא של השבעה באוקטובר. 94 יום בהם הוכיחה הממשלה כמה היא חלשה וכושלת״, המצלמה עברה לחברי כנסת שנחפזו לכיסאותיהם. לפיד הישיר מבט לנתניהו שישב מולו, ״נתניהו הכניס את ישראל למשבר הזה. מי שקלקל לא יכול לתקן. הוא רק יכול לשבור, לרסק ולפלג. התלות שלו בקיצוניים לא מאפשרת לו לפעול לטובת העם״. דודי אמסלם פרץ בצעקות, אך לפיד התעלם והמשיך. ״רוב מוחלט בציבור איבד אמון בנתניהו, בטוהר כוונותיו ובדאגתו לביטחון ילדינו. תמיד שמתי את טובת המדינה על פני טובתי״, הדגיש, ״כבר הקמתי ממשלה ונתתי לאחר לשבת בראשה. גם כעת טובת הכלל ברורה. הגיעה העת להחלפה״. יורד מהדוכן, שיגר מבטים לחברי כנסת מהליכוד.

״נתחיל״, אמר מזכיר הכנסת בקול שלא הסגיר את סערת נפשו ועבר ח״כ-ח״כ, לפי סדר הא”ב, שואל האם הם תומכים בהצעה. 

– ״ח״כ משה אבוטבול?״ קרא במיקרופון מזכיר הכנסת.

-״נגד״.

-״ח״כ יולי אדלשטיין?״

-״בעד ממשלת שיקום לאומית״.

-״אמיר אוחנה?״.

-״נגד!״

-״ינון אזולאי?״ אזולאי השמיע מלמול לא ברור. 

-״סליחה?״ שאל מזכיר הכנסת.

-״אמרתי כן. בעד…״.

״דפנה, שמענו נכון?״ יונית באולפן הייתה המומה לא פחות מנתניהו. ״גם אזולאי מש״ס וגם אדלשטיין מהליכוד יצאו נגד נתניהו?״

“זה מסתמן כמהלך רציני יותר ממה שחשבנו. עד כה איש כמעט לא הסכים לצאת נגדו פומבית, למעט ראשי ערים וחברי כנסת זוטרים. וגם הם חזרו בהם כמו דיסטל באותו פייסבוק לייב מביך”.

– “איתמר בן גביר?” שאל המזכיר.

-“נגד. נגד. נגד”

-“ניר ברקת?”

-“נגד”.

״בשביל אי אמון קונסטרוקטיבי צריך 61 אצבעות בעד ממשלה חדשה״, הזכירה ליאל, “בהנחה שהפורשים מהקואליציה לא יישבו עם סיעות ערביות, נדרש שלפחות 15 מהם יפנו עורף לנתניהו״. 

״האם זה אפשרי?״ שאלה יונית.

״לא ברור. מה שבטוח זה שהייתה דרמה רצינית מאחורי הקלעים שהובילה לרגע הזה”.

שבועיים לפני הצבעת האי אמון. ביתו של יולי אדלשטיין, יו”ר ועדת חוץ וביטחון 

יולי אדלשטיין נאנח. בתחילת המלחמה זכה להפוגה, אבל עכשיו הם חזרו. לפעמים רק משמרת מחאה קטנה, ולעתים מאה מפגינים מצוידים בזמבורות, שלטים ומגפונים. בערב מתווספים נרות נשמה. הוא הגביר את המוזיקה כדי לא לשמוע את ההפגנה מחוץ לביתו. אולי היה צריך להישאר בגוש עציון. לשם הם לא היו מעיזים להגיע. אבל כאן, בהרצליה פיתוח, הם פשוט יוצאים מהבית ועוצרים אצלו בדרך לסופר. מילא הוא, איש ציבור, אבל את אירנה זה הורג. אפילו השכנים הפסיקו להזמין אותם. הוא מחניק קללה. הם לא יודעים שהוא מהמתונים? שבלעדיו כבר הייתה רפורמה? שהוא עובד מסביב לשעון למען יהדות התפוצות שסובלת מאנטישמיות מטורפת? 

יולי נכנס לרכב והורה לנהג לנסוע לכנסת. בשולי השכונה הבחין בג׳יפ שעוקב אחריו. לפני הירידה לאיילון, במחלף רבין, קלט שהרכב מאותת לו. הוא ניחש מי נמצא בפנים, ועצר בצד.

דפיקה בחלון. “חבר הכנסת אדלשטיין, יאיר רוצה להחליף איתך כמה מילים”.

הוא עבר לג’יפ הממוגן של לפיד והקשיב לרצף הטענות. עם הרוב כבר הסכים. נתניהו מחוק. הדרך היחידה להציל את הליכוד מארבעים שנה באופוזיציה היא להתנתק ממנו עכשיו, לפני בחירות שבהן חצי מהסיעה תעוף הביתה. “תהפוך לגיבור הימין,” הדגיש לפיד.

“גיבור?” יולי גיחך. אבל לפיד הנהן. 80 אחוז מהציבור רואה בנתניהו האשם הבלעדי, אמר, והציבור רוצה את הראש של נתניהו – בלי הברדק והקיטוב הכרוכים בבחירות. מי שיחליף אותו יקנה את אמון הציבור, וגם יקבל זמן התארגנות יקר ערך.

“ומי יחליף אותו?״ שאל יולי, ״גלנט שאחראי למחדל לא פחות?״

לפיד שקל מילים. “גם גלנט לא מבסוט מזה שאתה תוביל. לי זה לא משנה, דברו ותחליטו, העיקר שזה יהיה אחד משניכם”.

“ביבי צריך ללכת״, הנהן באיטיות, ״אבל זה עדיין לא הזמן״.

״מסכים״, אמר לפיד, ״הזמן הנכון הוא אחרי הטעות הבאה שלו״.

“אני לא אומר שאני בפנים, אבל אני לא אומר שאני בחוץ”, ענה יולי, “תחזור אלי כשיש לך מספיק ידיים. דבר אחד ברור, זה לא יכול להיות גלנט”.

יום הצבעת האי אמון, מליאת הכנסת ואולפן 12

-“טלי גוטליב?” שאל מזכיר הכנסת.

-“חס ושלום, פויה”.

-“בבקשה להימנע מאמירות נלוות. מאי גולן?”

-“נגד”.

“יונית, הדרמה פה בשיאה”, אמרה ליאל והסיטה את שיערה, “התוצאה עדיין לא ברורה אבל מסמך בכתב יד, שהגיע אלי ממקור, מראה שבלשכת לפיד חילקו את הח״כים לשלוש קבוצות״.

״לפי מה?״ שאלה יונית.

״הראשונה נקראה ‘הזמניים’, חברי ליכוד שצפויים לעוף בבחירות ומחפשים כיסא מילוט. השנייה היא ‘הפחדנים’, כך במקור, שמבינים שהליכוד במסלול התרסקות אך ׳חסרי עמוד שדרה׳ ולא מעיזים לפעול. פה אנו רואים למשל את אקוניס, דיכטר וקיש. השלישית היא ׳המתייסרים׳. הם יודעים שמשהו לא בסדר ורוצים לפעול, אך מחכים לזמן הנכון. מופיעים בה למשל דיסטל, רביבו, גמליאל ודלל. אם רובם לא יתמכו במהלך, אין לו שום סיכוי”.

-“יואב גלנט?”

-“בעד”.

-“גילה גמליאל?”

-“…”

-“גילה גמליאל?”

-“…”

-“גילה גמליאל?”

שבוע וחצי לפני ההצבעה, ביתה של שרת המודיעין גילה גמליאל

גילה לא האמינה כמה רעננה הרגישה הבוקר. מאז השבת השחורה, בקושי ישנה מרוב חרדות. אך לראשונה מזה שבועות קמה כמו חדשה. ואז הגיעה הודעת הוואטסאפ ששברה אותה מבפנים:

גילה, גילה, שרת המודיעין 

נכשלת, תתפטרי, ממשלת המחדל – לדין!

גילה, גילה, איך את מצליחה לישון?

איך תהל ויעל חיות עם אמא כישלון?

להודעות זדוניות היא כבר רגילה. אבל לנקוב בשמות בנותיה היה הכיעור בהתגלמותו. אחת הסיבות שלא יצאה בזמנו נגד הרפורמה הייתה השמאלנים שהטרידו אותן בדרך לבית הספר. עלובים. ואיך לעזאזל מצאו את המספר החדש שלה? 

היא יודעת מה יבוא עכשיו, מאות הודעות ביום, ולא מבוטים, מאזרחים אמיתיים. וכועסים. מה שעצוב זה שבכלל לא רצתה את תיק המודיעין. היא דרשה שוב את תיק הסביבה, אבל הוא הובטח לאחרת. ניחמו אותה עם משרד פיקטיבי, ואמרו לה שבתור שרת המודיעין תוכל לטייל בעולם. המודיעין הרי עובד מעצמו, במיוחד בישראל. סטארט אפ ניישן. שקר. ההודעות בוואטסאפ אומרות לה את האמת: השם שלה מרוח על המחדל הכי גדול של ישראל מאז מלחמת יום כיפור. היא חייבת אוויר. 

בית הקפה היה ריק יחסית. היא התיישבה מאחור, כמעט לבדה, ושתתה שחור חזק בכוס זכוכית כמו שהיא אוהבת. אחרי כמה דקות מישהו התיישב בשולחן שלה. היא הרימה ראש ונדהמה לראות את לפיד. אבל גילה ידע למה הוא כאן, ואמרה לו שהיא מכירה את כל החישובים וכל השטיקים. כבר באו אליה וניסו הכל, עוד לפני המלחמה. 

״גילה זה כבר לא משחק. לביבי אין תמריץ לסיים את המלחמה”.

“כי אז יעוף הביתה”, הנהנה קלות, ״אבל זה לא זמן לבחירות והדחות. זה הזמן לאחדות״. הוא הקשיב לה, באמת הקשיב, ואז ענה שהיא צודקת. זה לא הזמן לבחירות, ושזו לא הדחה, זו החלפה (הסוקרים שלו בדקו. המילה ״החלפה״ ממירה עוד עשרה אחוז ממצביעי הליכוד). 

“גם החלפה לא תעבור אצלנו באמצע מלחמה”.

“יש תקדימים באמריקה, בבריטניה. ככה צ’רצ’יל עלה. אפשר ואפילו חובה להחליף ראש ממשלה עם אינטרסים זרים בימי מלחמה״.

״ביבי לא סופר תקדימים, ועוד רגע תראה אותו מתאושש בסקרים״. 

“מהמכה הזאת כבר לא יקום. השאלה היא אם את תקומי, ואיך תרצי שיזכרו אותך. כמי שהתפקיד האחרון שלה היה שרת המודיעין של מחדל 2023, או בתור שרת הסביבה של ממשלת הפיוס הלאומית״, לפיד חייך, ״עשית שם עבודה טובה. עמותות כמו אנימלס החמיאו לך. ואני מבטיח לך שבקיץ הבא האקלים יהפוך לנושא הכי חם. תרתי משמע”.

שתיקה ארוכה השתררה. “חלום יפה”, ענתה לבסוף, “אבל בחיים לא תשיג 15 מורדים”.

“למה מורדים? להפך. נאמנים, נאמנים לעם”.

“בדקתי בעצמי. מקסימום שבע-שמונה יצביעו. אתה חייב את החרדים, ואותם בחיים לא תשיג. לך הם בחיים לא יסלחו”.

“תני לי לדאוג לזה”, אמר, מנסה לשדר ביטחון. אבל היא ראתה שהוא באמת מודאג. 

יום הצבעת האי אמון, מליאת הכנסת ואולפן חדשות 12

-“גילה גמליאל?”

-“כן, סליחה, אני בעד”.

-“אוקיי. גלית דיסטל?” שאל מזכיר הכנסת.

-“בעד”.

המצלמה התעכבה על נתניהו. ההלם ניכר על פניו.

“הדרמה ממשיכה״, יונית הנהנה באולפן, ״ונראה שה׳מתייסרים׳ מספקים את הסחורה״.

״נכון יונית. אם כך, על ש”ס זה הולך לקום או ליפול״, גבותיה של דפנה ליאל התעקמו, ומיד היא חזרה להבעה הניטרלית שהפכה לסימן ההיכר שלה, ״לראשונה מאז 2008, נראה שבש״ס מבולבלים. זוכרת את השר בן צור? בעבר הודיע שצריך בחירות אחרי המלחמה אך מיד חזר בו. היום אנחנו יודעים שדרעי היה מאחורי האמירה, כדי לאותת לביבי שהם לא בכיס שלו. אז גם שם יש חריקות. עוד רגע הערפל יתפזר כי בדיוק הגענו ל…”.

-“אריה דרעי?”

-“נגד”

“שמעתי נכון דפנה?” שאלה יונית, נסערת, “דרעי הצביע נגד?”

שבוע לפני הצבעת האי אמון. סביון, בסלון ביתו של שרעבי, איש עסקים מקורב לדרעי

דרעי ידע שמפעל החיים שלו בסכנה. הוא גם ידע מה עליו לעשות כדי להצילו – לבגוד בנתניהו. ועדיין היסס. עם השנים נוצרה ביניהם ברית אינטרסים הדוקה: הדבר הקרוב ביותר שיכול להיקרא חברות בין שני אנשים מסוגם. שניהם נלחמו באליטות, וניצחו. התנכלות מערכת המשפט לביבי רק קירבה ביניהם. ביבי קלט מה שדרעי הבין מזמן, שצריך תיקון היסטורי. אבל הם לא ציפו להתעוררות, הכמעט משיחית, אצל השמאלנים. טעות גדולה היא לא להעריך את האויבים שלך. חרף הניצחון הגורף וההבטחות מביבי, הוא לא חזר להיות שר. חוק הגיוס לא עבר. כספים קואליציוניים התפוררו. הם נאלצו לפטר כל כך הרבה מורים מסורי נפש בחינוך התורני. ויש את הציונות הדתית שמסכנת את שליטתם ברבנות, ומתעקשת לעלות להר הבית, להביא לגוג ומגוג. שלא לדבר על האסון הנורא. איך נחגוג בעתיד את שמחת תורה? ‘תוגת תורה’ זה יהיה מעכשיו.

כל זה לא טוב לש”ס. לשגשוג הישיבות הם זקוקים לשקט, למרחק מעין הציבור. ביבי כבר לא יכול לספק את הסחורה. החושים החדים של דרעי, שבזכותם מונה לשר הפנים בגיל 29, אמרו לו שלתת גב לביבי, עכשיו, זו אפילו התאבדות פוליטית. אבל גם להפיל אותו זו התאבדות. בעשור האחרון הברית בין ש”ס לנתניהו הפכה פומבית ומחייבת. אפילו הקמפיין שלהם היה “מצביעים ש”ס לנתניהו”. אפילו אתמול הבטיח בטלפון לביבי שהוא שומר עליו. “לא אצביע נגדך”, נתן לו את מילת הכבוד. ובכל זאת, הסכים להיפגש עם לפיד. 

ראש האופוזיציה פתח בהתפלפלות על פרשת השבוע אבל דרעי חתך אותו. “יאיר, זה לא יקרה. אני לא יכול להרים את היד שלי נגדו. אני אומר לך שפיזית היא לא תתרומם”.

“אני יודע,” השיב לו, “ואתה גם לא צריך”.

דרעי הרים גבה. “מה חשבת?”

“אני עוד בונה את זה, אבל רציתי להציע לך דבר יוצא דופן. משהו שעדיין לא קיבלתם בשום קואליציה”. דרעי היה סקפטי. “ביבי עשה אותך רק משנה ראש הממשלה, תואר ריק. בדיחה. אני מציע לך את הדבר האמיתי: ממלא מקום ראש ממשלה. מספר שתיים – זה עוד לא היה”.

דרעי שתק לרגע, ואז פרץ בצחוק. “בחייך יאיר. החברים שלך בבג״ץ לא נותנים לי אפילו להיות שר!” 

“ולכן זה צריך להיות מישהו אחר מש”ס, לבחירתך”.

״מעניין״, דרעי קימט את מצחו. “ועדיין, הציבור לא יסלח לי אם אפקיר את נתניהו”.

“לא צריך את כולכם. רק ארבעה או חמישה. אולי ש״סניקים שלא מתכננים לרוץ שוב״.

דרעי סידר את כיפתו והריץ בראשו את התרחיש. הוא יוכל להקריב את אלה ש”נחשבים” לעצמאיים. משה ארבל, איש סודו, יוכל לקחת את ממלא מקום ראש הממשלה. בשביל תפקיד כזה הוא ידחה קצת את החלום שלו להיות שופט. הציבור גם יבלע אותו יחסית בקלות ולדרעי תהיה דריסת רגל בקודש הקודשים. הוא התרגש. ממלא מקום זאת קפיצת מדרגה אמיתית, טוב לא פחות מלמנות שופטים. אבל עם לפיד? “גם אם אני איתך”, דרעי הניד בראשו, “במועצת חכמי התורה ייראו בזה בעיה חמורה”.

“מה הבעיה?”

“אתה. אתה לא כשר. אתה הבעיה”.

ארבעה ימים לפני הצבעת האי אמון, ירושלים, בוקר. כינוס של מועצת חכמי התורה

לפיד נכנס לחדר בעקבות דרעי. בפנים חיכו קשישים בחליפות שחורות, מגבעות וזקנים לבנים, כמו לקוחים מסיוטי ילדותו. החדר היה גדוש בארונות מלאים בספרי קודש, כבדים וחמורי סבר. הושיבו אותו בקצה השולחן. רב הניח יד על כתפו, מאותת לו שהוא רצוי, למרות המשקעים. 

לפיד פרש בפניהם את יתרונות התוכנית. “הגיע הזמן לברית חדשה”, סיכם, “ברוח מָרַן שפעל כדי ששלום ואחווה יחזרו לשכון בתוך גבולנו ובתוך עמנו”. 

“יאיר, זה עשוי להיות תיקון גדול”, הנהן הרב משה מאיה, זקן חכמי המועצה, “אבל מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?”

“תפילין? אממ.. נראה לי בכותל”, ענה, מבולבל, “אבל מה שאני מנסה לומר-“

“עכשיו בוקר, גם יהיה זמן טוב”.

דרעי התקרב ולחש ללפיד באוזן, “נתניהו מעולם לא הסכים להצטלם כשהוא מניח תפילין”.

“תפילין זו סגולה לענווה ויראת שמיים”, הדגיש הרב. לפיד הנהן. מיד הובאו תפילין וכמו נער בר מצווה, מול עיניהם של חכמי התורה (ושלושה ניידים של עוזריהם), הניח ובירך את הברכות. “עלה והצלח”, הכריז הרב, ודרעי טפח על שכמו. הם נפרדו בלחיצות יד מגושמות.

בדרך הביתה נתקף ספק ביחס למהלך. פורטונה מחייכת לאמיצים, גער בעצמו וסחט את הדוושה.

 

יום הצבעת האי אמון, מליאת הכנסת

-״מרב מיכאלי?״

-״חד משמעית. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצ-״

-״יוליה מלינובסקי?״

-״בעד״.

“דפנה”, יונית כיווצה את גבותיה, “מה הסיכויים כרגע להצלחת המהלך?”

“50-50. או יותר נכון 60-60״. 

“כיצד לדעתך לפיד רתם את גנץ למהלך?” שאלה יונית.

“זו שאלה גדולה.” ענתה ליאל, “גנץ הרי חזר והכריז שבזמן מלחמה לא מחליפים ממשלה. הוא מוביל בסקרים והאינטרס שלו זה לצאת לבחירות. עדיף לו להמתין שהממשלה תתפרק״. 

יונית הנהנה. ״מעניין מה קרה שם”.

יום לפני הצבעת האי אמון. לשכתו של בני גנץ, הכנסת

גנץ ישב בלשכתו וחשב על התפטרות. כל יום שבו הוא חבר בממשלה הזאת עולה לו בבריאות. כשהצטרף, האמין שיצליח למתן את הקיצוניים. זה היה בלתי אפשרי. הוא הוקף בתכְכָנים, חלקם בעלי תפיסה ביטחונית שהיא פירומניה לשמה. השנה האחרונה הייתה הקשה בחייו. הוא לקח באופן אישי את ההסתה, בעיקר נגד צה״ל. ה”לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם”. ועכשיו, נהרגו אב שכול והמ.פ. והוא יושב בממשלה שעשתה את זה. איזו מועקה!

הוא נזכר בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית לפני חצי שנה. השכנים זרקו עליהם ביצים. זה מתחיל עם ביצים, ונגמר בזה שהוא האחראי לשבעה באוקטובר. מכונת הרעל של נתניהו מפמפמת שבתור שר הביטחון הקודם הוא מינה את ראש אמ”ן והרמטכ”ל, והרחיב את מכסת הפועלים מעזה. חרף ההקרבה שלו, זורקים עליו ביצים. כל זה מעלה לו את לחץ הדם. הוא פתח את המיני-בר ושלף בקבוק סודה. הוא כמעט לגם את כולו כשנשמעה דפיקה בדלת.

״סודה, יאיר?”

״אספרסו״, אמר לפיד שנראה תשוש, “בני, באתי לבקש משהו גדול”.

״אין לך מה לדאוג,״, סינן גנץ, ״אני מתפטר הערב. לא אשאר עוד יום בממשלה המיותרת הזו״.

״חכה עם זה״, לפיד הפתיע, ופרש בפניו את התוכנית.

״שוב אתה בונה קואליציות בדמיון?״ גיחך גנץ.

“באתי אליך כשהכול תפור”, הכריז לפיד, ״זה אמיתי״.

גנץ הניד בראשו. “כבר אמרתי פומבית שלא מחליפים ראש ממשלה בזמן מלחמה”.

“כולנו אמרנו הרבה דברים ונמשיך לומר. חלק יקרו וחלק לא. קוראים לזה פוליטיקה״, לפיד נשען קדימה, ״בני, דיברתי עם ביידן. איתך נזכה מחדש לגב מהעולם. החלון שלנו לפעול בעזה יתרחב”.

גנץ התרומם מכיסאו, הסתתובב וצפה מהחלון בפאטיו היפיפה והפרחוני. “את כל העבודה הזאת״,  הוא הסתובב חזרה, ״עשית בשביל שאני אהיה ראש ממשלה?” 

“ישראל לפני הכל, לא?” לפיד חייך, “בני, תקשיב לי”, הרצין, “ראית את הסקרים, אתה מוביל, אתה קונצנזוס. עכשיו צריך ממשלת פיוס ורגיעה. יציבות. אני נחשב יותר מדי שמאל בשבילם. יותר מדי חילוני. גלנט ואדלשטיין גם לא מתאימים, הליכוד לא יכול להתאחד סביבם. יותר מדי דם רע. שנינו יודעים שבנט בדרך לקמבק וישתה לך מנדטים. זאת ההזדמנות שלך”.

״לפיד, לא אכפת לי מבנט. אכפת לי מהמדינה״, אמר גנץ והשתתק. ״אפשר לסמוך על הליכודניקים והש”סניקים? הם מוכנים שאהיה ראש ממשלה שלהם?״ וידא לבסוף גנץ. הבגידה של  הנדל והאוזר שמנעו ממנו בעבר את ראשות הממשלה, עדיין חייתה בו. היא תמיד תחיה בו.

“עכשיו, בגלל מה שקרה בהפגנה, הם יצביעו בעד. אבל החלון הזה בקרוב ייסגר”. 

לפיד ראה את קמט הדאגה שבין עיניו של גנץ מעמיק. אך תחתיו הסתמן חיוך. “ואתה לפיד״, שאל גנץ, ״אתה מוכן שאהיה ראש הממשלה שלך?”

הצבעת אי האמון, מליאת הכנסת

“וכעת מצטרף אלי עמית סגל. חתיכת יום לא להיות בכנסת, עמית, אבל לפחות אתה איתנו״,  זווית פיה של יונית התחייכו, אך החיוך לא הגיעה עד לעיניה, ״יש לך פרטים חדשים?”

“רם בן ברק, בכיר ביש עתיד עם רקע ביטחוני, עסק בימים האחרונים בשכנוע קצינים בדימוס מהאגפים היותר הקיצוניים בקואליציה, כמו אופיר סופר מ’הציונות הדתית’, היחיד מהסיעה שגם התבטא נגד הרפורמה, וצביקה פוגל מ’עוצמה יהודית’. ביש עתיד אומרים שהלב שלהם במקום הנכון. זה הימור נואש, האם הוא הצליח? בקרוב נגלה”.

-“משה סלומון?”

-“נגד”.

-“לימור סון הר מלך?”

-“השתגעת?”

-“אופיר סופר?”

דממה.

-“אופיר סופר?”

-״המצפון שלי מחייב אותי להצביע בעד״.

“לא יאמן, יונית, שותף של סמוטריץ’ מצביע נגד הממשלה הזו!”

תום ההצבעה, אולפן 12 

״רגע היסטורי”, הכריזה יונית, ״61 תמכו באי אמון, בהם 11 מהליכוד, והביעו אמון בממשלה חדשה בראשות גנץ וסגנו ארבל. לפיד, ראש המפלגה הגדולה בקואליציה, יכהן כשר החוץ”.

“נתניהו נפל”, אישרה ליאל, “לפני כמה דקות הוא נמלט מהמליאה לצד יועצו יונתן אוריך״.

“בזמן שאת אוספת תגובות,” המשיכה יונית, “אנחנו עוברים לכיכר הבימה, בה נאספו כבר חוגגים שקופצים לתוך הבריכה, אף שהיא מגיעה עד גובה הנעל. מוסרים לי שאנשים יוצאים למרפסות עם דגלים ופוצחים בשירת התקווה”.

“נמצא איתי כאן לפיד, הכוח המניע מאחורי הקלעים”, דיווחה דפנה, “איך הצלחת להביא את כל הפוליטיקאים האלה להסכים?”

“שלום וערב טוב, ראשית, הרשי לי לומר מזל טוב, לך ולעם ישראל, יש לנו ממשלה חדשה וזו סיבה טובה לשמוח. עם זאת, זה לא הזמן לחגיגות. שנית, לא היתה דרושה עבודת שכנוע. כל מי שפנינו אליו ידע שזאת האפשרות היחידה, ורק חיכה להזדמנות לעשות את המעשה הנכון. ועכשיו תסלחי לי…”

“נעבור למשה גפני מיהדות התורה. איך אתה מקבל את המהפך?”

“מה שאני יכול להגיד לך זה שמה שחשוב אחרי כל מה שעברנו השנה, זו האחדות. ראש ממשלה כזה, ראש ממשלה אחר, העיקר זה שיש לנו עם נפלא”. 

״זה אומר שגם אתה בדרך לקואליציה?״

״ובכן, עכשיו באמת הכל פתוח״.

            ***

         

• בואו לקבוצה השקטה של תומר אביטל                                        
• לאתר של אמיר חרש – סופר, כתבן ודוקטור