אקדמאי אקטיביסט? קח שנה לחשוב. בחינם – מלגה מיוחדת של קרן סובה סקולרס הקנדית מציעה לצעירים מוכשרים מרחבי העולם חוויה בת שנה במונטריאול. כל שיידרשו הוא לחשוב, להתבטא ולהיפגש עם שועי עולם בתקווה שיום אחד יובילו שינויים עמוקים
24.1.2012
"ירד השנה שלג בירושלים?", שאל אותי ביל קלינטון. בחלומות הכי פרועים שבהם ניהלתי שיחות עם נשיא ארה"ב לשעבר – אני, תומר אביטל – אף פעם לא דיברנו על מזג האוויר. לא הייתי לבד בפגישה. היו איתי תריסר צעירים שאותם קיבצה קרן סובה (Sauve) הקנדית לתוכנית ייחודית בת תשעה חודשים במונטריאול, ולכל אחד מהם טרח הנשיא להקדיש זמן אישי. קלינטון היה אחד משורת אח"מים שפגשנו על בסיס יומי במסגרת התוכנית שבה השתתפתי ב־2008.
הקרן, שמעניקה מלגה יוקרתית מדי שנה במטרה לתמרץ צעירים לאקטיביות חברתית, הצליחה בשמונה שנות קיומה לבנות מוניטין כזה, שמנהיגים כמו קלינטון מגיעים מדי שנה כדי להעביר לחניכים (Scholars) סדנאות ללא תמורה. בכל שנה בוחרת הקרן עד 14 צעירים מרחבי העולם, כולם מתחת לגיל 30, בעלי השכלה אקדמית, ניסיון תעסוקתי, חלום וכמה הישגים מוכחים, ומעניקה להם שנת עשייה ולמידה נטולת דאגות במונטריאול.
 |
|||
| חניכי קרן סובה וביל קלינטון | |||
בקנדה רואים בתוכנית גאווה לאומית, חניכיה הופכים למרואיינים מבוקשים ולאורחים נחשקים בכל כנס יוקרתי שנערך במונטריאול. "אנו מביאים מנהיגים צעירים לכמעט שנה, ומספקים להם משאבים והזדמנות נדירה לחשיבה רצינית על החלומות שלהם. התקופה מאפשרת להם עצירה בין אתגר אחד לאחר", מציג יו"ר התוכנית איאן ולסקאקיס את המלגה. ולסקאקיס מסביר ש"החשיפה לאוניברסיטת מקגיל – האוניברסיטה המובילה בקנדה שפרסה את חסותה על התוכנית – לצד העובדה שחתני פרס נובל וראשי ממשלה בדימוס מעניקים לחניכים את מיטב עצותיהם, מאפשרת להם להפוך לסוכני השינוי היעילים ביותר במאה ה־21".
כל אדם חייב שיהיה לו "נאום מעלית"
לירן גל, חניכה שהשתתפה בתוכנית ב־2007, שכנעה אותי להגיש מועמדות. "זה מאפשר התנתקות חדה מהרעש שעוטף אותך ביומיום", דחקה בי. "תוכל להרהר, ללא שום לחץ, בשאלת השאלות: מה לעשות בחיים". להחלטה לא הזיקה העובדה שהתוכנית, הטיסות והדיור ממומנים ומתובלים בקצבה חודשית מפנקת. כך מצאתי עצמי בתוכנית עם בנקאי מארמניה, רופאת שיניים מברזיל ושחקנית קנדית.
 |
|||
| כמה מהחניכים ואני בפוזה מוזרה במטבח האחוזה | |||
במהלך השנה החניכים מתאכסנים באחוזה ברובע הזהב של מונטריאול. לכל חניך מוקצה מרחב אישי מרווח. האינטראקציה החברתית מתרחשת באזורים המשותפים כמו המטבח, טרקליני האירוח, חדר המשחקים או מרפסת השמש. אין מטלות או חובות. עובד ניקיון מנקה את החלל העצום ואת החדרים, ואב הבית מניח מדי בוקר בסלון עיתונים קנדיים ושפע מגזינים בינלאומיים. כל סקולר מוזמן לטוות את סדר היום שלו. היצע התוכן של התוכנית בצד כנסים, סיורים בקנדה ובארה"ב, כולל קורסים ופעילויות שמציעות אוניברסיטאות במונטריאול. הקורסים נועדים להעשרה ולכן החניכים פטורים מהמבחנים שבסופם.
מומחים בעלי שם עולמי מגיעים לאחוזה ומלמדים מיומנויות מקצועיות שונות. חלק מההשתלמויות מוקדשות לליטוש כישורי יצירת הקשרים (נטוורקינג) הנחוצים בסביבה המערבית. סדנה אחת, למשל, הוקדשה לבניית "נאום מעלית" – אותו נאום קצרצר שבו תפצחו במקרה שתמצאו עצמכם עולים במעלית עם אח"ם נחשק שאותו תרצו להרשים או להתקבל אצלו לעבודה.
ג'פרי סאקס עוזר לך בהגשמת החזון
כל חניך בתוכנית מרכיב את לוח הזמנים שלו. חלקם מנצלים את שפע הזמן הפנוי לכתוב ספרים ואחרים מתנדבים. מדי שבוע מגיעים לאחוזה אישים שונים. הכלכלן הנודע ג'פרי סאקס, למשל, ערך שיחה בקרב החניכים בנושא המלחמה בעוני, ובסיומה ישב עם כל אחד מהם בנפרד, שאל אותו על החזון שלו והציע עזרה. גם הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, גורו הניהול הנרי מינטצברג והפעיל הסביבתי דיוויד סוזוקי, לקחו חלק בפגישות קפה ועוגה עם החניכים.
איך שלא מנסים, היומיום בתוכנית לא יכול להיראות בנאלי. "בוקר אחד הלכתי בתחתונים למטבח", נזכר יניב ריבלין, חניך התוכנית. "ישבה שם ראש מפלגת הירוקים בקנדה, בירכה אותי לשלום ופצחה בשיחה על משט המרמרה. בהמשך היום ישבנו לשיחה עם פול מרטין, ראש ממשלת קנדה בדימוס". במהלך התוכנית ריבלין סייע לייסד חברה שעוזרת למלכ"רים לגייס כסף ברשת. לדבריו, הוא רתם את המשקיעים בזכות הקשרים שרקם בתוכנית.
יום טיפוסי אחר יכול להתחיל בקביעת פגישות ובהשלמת מאמר שיתפרסם למחרת באחד היומונים הקנדיים, להמשיך לארוחת בוקר מעשה ידי חניכה מבורמה ואחרי כן לסדנת דיבור מול קהל.
מאוחר יותר רוכבים על אופניים לאוניברסיטה הקרובה. המרצה בשיעור העיתונות מדגיש כי "התפקיד שלכם זה לדאוג שאלו שמחזיקים במושכות השלטון ייתנו דין וחשבון". אחרי הקורס נערכת ארוחת צהריים עם עיתונאי צמרת קנדי – וחזרה לאחוזה. בערב, אחרי הפסקת קניות, מתקיים שיעור צרפתית ולאחריו ארוחת ערב.
המלגה קיימת שמונה שנים, ורק בעוד עשור יתברר אם 100 האנשים שהוכשרו בתוכנית יעניקו תרומה משמעותית לעולם. אם לא, לפחות הם הרוויחו שנה מוצלחת באדיבות קנדה.
ובגלל שזה הבלוג שלי ויש בו כמעט אינסוף מקום, הרשו לי (את מי אני שואל בעצם? אה, את העורכים המדומיינים שלי. הרגלים מתים קשה) לדחוף פה טקסט נוסף. הנה אחת הכתבות שפרסמתי במהלך השהות שלי במונטריאול. רשמים מקמפיין עבור.. ברק אובמה
1 OCTOBER 2008
Volunteer in order to stop volunteering
By Tomer Avital, (Sauvé Scholar 2008-2009)
"So you guys came all the way from New York to campaign in Pennsylvania?" asked the tattooed guy with a perplexed look. That was a repeated question. The community of Allentown had trouble believing that someone without receiving any money would go to the trouble of traveling to another state to campaign for a POLITICIAN he barely knows. That puzzled almost all the people we ran into once they opened their doors to us. I felt ridiculous and contemplative. What can I possibly say? That I came from a more distant location, Canada, or Israel, to be precise? Or should I confess that I’m actually a tourist and do not even have a right to vote?
What was I doing here? I had so many conflicts to resolve in my home state first, or to establish things in Sauvé House, and of course get things right in my messed up personal life. And here I am, going door to door in poor neighborhoods, trying to remove the veil of ignorance perpetrated by the McCain campaign. Some of the lies they told included the change of the polls from Allentown to another city, and people with child support problems would be arrested if they came to vote..
Before approaching the next door, I took several minutes to ponder what brought me to Allentown. It didn’t make any sense: I never took any interest in American politics. So what made me dedicate my time for this candidate? In Sauvé House you read a lot of newspapers. Had the constant positive Obama coverage made me fall for him? His candidacy looked fresh; supporting him became sexy. Or did I just want to feel good about myself? To help just because I support his policies cannot be the explanation, I was sure. There are so many people fighting for the right causes around the world everyday and I don’t lift a finger to assist them. So what make this time special? I wanted to understand it for myself, to decipher my motivation.
We continued walking and arrived in an immigrant quarter. “We just don’t want to vote for abortions lovers”. “Did you know that Obama is Arab?” ”We let God decide and we don’t want to interfere”. “It is all a scam, you vote for the head but the body remains”. We had answers for all of that (which almost never mattered) and we usually enjoyed the discussions. Eating lunch at a local bar I realized I still hadn’t made out what drove me here but at least it was worthwhile – meeting hard-core Americans – the kind that until then I saw only in the cinema. I thought about the other inspiring volunteers, Like Ed, a fellow Scholar who is a ‘tourist’ like myself, but went to do two weeks of canvassing in New Mexico. Does he know why?
I suddenly remembered a Political Science class I once took. The professor told us that one of the greatest paradoxes is voting. There is no actual gain by wasting your time in the lines, and in a nation of millions one vote doesn’t matter. So a bunch of political scientists are offering a million theories to explain what pushes people outside their houses to vote. I thought about that when I ran into a large family for whom obviously every day of life is a struggle. They told me with pride they had already cast their vote.
Only when I returned to a chilly Montreal did I find my answers. First, I went to talk with a man whose opinions I esteem. He didn’t support Obama, but he empathized with everything I said. “Tomer, I think that while consuming the news, you noticed something that charmed you about Obama: his passion. You are jaded and you wanted to follow whoever harnessed such a rare quality”. That was interesting, but it didn’t feel like a sufficient explanation. Why then don’t I volunteer for other important and passionate causes? Then it hit me: I volunteer in order to stop volunteering. I naively believed that this time maybe It will be different. That this guy will eliminate the need for grass roots, – what Judaism calls Tikun Olam -, and will make me stop feeling ashamed of not volunteering in the last year. Wasn’t that why we have elections in the first place, to put our hopes and will in another man’s hands?
It took me back to the time we did community work in a soup kitchen in Jerusalem. Shelly Yehimovich, an Israeli member of the Parliament, whom I think highly of, came to converse with us. She said (with bursting passion) “You’re students, you need to rise up a level, you need to volunteer outside to help eliminate the need of soup kitchens: Volunteer so they will stop to exist”.
I think that the mix of all those virtues and the hope for a government that will take care of them is what made so many people go out to the streets. I truly hope that they are right. That ‘this guy’ will be the ‘real deal’ as one volunteer put it, and that the hundreds tears of joy I saw on Election Night were not shed for nothing.