האם המע"מ המוסווה בסופרמקט מעכב מהפכה?

זוכרים את הפעם הראשונה שקניתם בחו"ל? הרגע שבו הגעתם לדלפק, ובום – המחיר עלה?

תו המחיר, גיליתם פתאום, לא כלל את המסים העקיפים. זה קורה בכמה מדינות, כמו ארה"ב, קנדה והודו, ולא רק בסופר. המחירים האמירו ברגע ששלפתם את הארנק במסעדה, בחנות הבגדים, אפילו בשכירת רכב.

באירופה נוהגים כמו בישראל (המס כבר כלול במחיר המוצר, כמעט בכל מקום). אך בצפון אמריקה חלק ממסי הקנייה אינם כלולים במחיר. קשה להתרגל לכך, וגם כמה ימים אחרי השהות שם, זה עדיין מפתיע אותנו, וקשה לחשב מראש את המחיר הסופי של המוצר.

בתחילה כעסתי על החנוונים הזרים, כאילו הם מנסים להתל בצרכנים דרך תמחור חסר. אפילו לעגתי למערב על הנחשלות הצרכנית הזו. בישראל, הייתי גאה, "אצלנו המחיר שקוף מהרגע הראשון".

אבל באחת הפעמים שחזרתי מחו"ל, נפל לי אסימון אחר. יש פה יתרון חברתי. נכון, מדי קנייה עדיין התרעמתי, אבל בביקור ההוא הזעם שלי כבר לא הופנה לחנות, אלא למדינה – זו שמשלשלת לכיסה את ההפרש הזה, שרק במקומות כמו קנדה ניתן לעמוד עליו בבירור: בכל קנייה אתה רואה בדיוק, לטוב ולרע, כמה תיאלץ להפריש בגללה גם לשלטון. וזה מצוין.

אצלנו, בישראל, לרובנו אין מושג כמה בדיוק אתה מפרגן מדי רכישה למדינה, מעבר להפרשה הקבועה, המס הישיר, מהשכר החודשי. המס העקיף הוא מובלע, ולכן סמוי. ברור שהשקיפות חשובה, אבל בגלל שהמע"מ טמון בתוך המחיר, רובנו מתעלמים מכך שבכל קנייה אנו מעבירים עוד נתח משכרנו לממשלה. ממשלה שהשכם וליל מעלה שכר למקורבים, מתקצבת בענק מוסדות חינוך חשוכים, מפקירה תחבורה ציבורית, חולים, ואפשר לתת עוד כמה דוגמאות.

מס שנשלם בכל יום מחדש, ובגלוי לממשל, יאפשר לנו לשאול את עצמנו בכל רכישת כרטיס קולנוע – האם אני מקבל איזו תמורה בכלל למתנה שהענקתי הרגע למדינה? האם פעולותיה בכלל הולמות את ההקרבה הכספית הנוכחית? ואולי הגיע הזמן לצאת לרחובות, כי סלט לא אמור להיות כל-כך יקר?

אין צורך להקשות – אפשר כמובן פשוט להפריד את המחיר בתווית עצמה. כלומר שעל כל מוצר יופיע המחיר הראשוני, לצד עלות המע"מ, סימן שוויון ואז המחיר הסופי.

למשל דמיינו בקבוק יין על המדף. כשאתם מרימים אותו אתם שמים לב שבתווית המחיר מצוין: מחיר 100 שקל + מע"מ 17 = 117 שקל.

אני מרשה לעצמי לפנטז שאחרי כמות מסוימת של רכישות שיתייקרו על התווית או לפתע בקופה, הישראלי הממוצע יבקש ללמוד מה קורה לאותו כסף שנלקח ממנו. ואז, למשל, הוא יקרא שרבע מכספי המסים הולכים לממן החזרי חובות, כי הממשלה מחלקת יותר ממה שיש לה לקבוצות אינטרסים, או שהשקלים הנוספים ששילם היום ייבלעו בטבלאות השכר המטורללות של חלק מהמגזר הציבורי, וכן הלאה.

ואולי, רק אולי, זה ימלא את הכמות החסרה בתא הדלק האזרחי, שידרבן את הציבור לשפוט פוליטיקאים לא לפי סטטוסים בפייסבוק, אלא לפי ביצועים. והוא, ששילם מכיסו, יהרהר על אותם ביצועים כמה פעמים ביום – בכל רכישה.

חשוב להדגיש – אין פה קריאה למע"מ דיפרנציאלי, אלא קריאה ליופי שבהפרדה. העובדה שהמחיר של הסוחר מופרד מנטל המדינה תיתן ביטוי לכך שהוצאות הממשלה הן רעיון שעלינו לבחון ולבקר, ולא להשלים עם קיומו ולא לסגוד לו.

ממשלה היא נותנת שירות, ועליה להבהיר מה כל אזרח נותן ומה הוא מקבל בתמורה, אך לא לחרוג מהחוזה. בחלק מהמדינות שבהן טיילתי הרגשתי כאילו נתקלתי בחברה שפועלת להשאירך כלקוח. מנגד, בישראל הממשלות רוצות לגרום לך להבין שאין לאן לעזוב. שהכול מסוכן, ואין לנו ארץ אחרת.

תוסיפו למסים הסמויים, עיתונות מאולפת ותרבות שמחנכת אותנו ליישר קו ולהרגיש כ"נתינים", וקיבלתם צרכן כבול בשלשלאות דמיוניות. קיבלתם מדינה שבשורה של אמצעים מתוחכמים מצליחה להסתיר כמה אנחנו נותנים, וכמה מעט אנחנו מקבלים.

אז מה הפלא שאין מהפכה?

• פורסם גם ב"גלובס"