בעקבות החשש מנשק ביולוגי, ערך צה"ל בסוף שנות ה- 90 ניסוי על מאות טירונים מיחידות מובחרות. המטרה: לבדוק את היעילות של חיסון לאנתרקס. בעקבות כך, סבלו חלקם ממחלות עור ודם, פגיעה בלב, אסטמה ועוד. בטח שמעתם על כך, כי ב- 2007 חשפו ב"עובדה" את סיפורם הטרגי של המשתתפים.
הנה סיפורון על החייל *שלא* השתתף בניסוי. קוראים לו ר', היום בן 38, אז טירון ביחידת החילוץ 669 – ומהבודדים שהעזו ללכת נגד הסחף החברתי.
כששמעתי את סיפורו, החלטתי לראיינו בקצרה: "669 היה חלום ישן שלי", סיפר לי בין הנרות לסופגניות. "כילד חלמתי להגיע ליחידה. מעבר לזה שזה בית ספר לחילוץ, הכלי הכי משמעותי שמציידים אותך בו זה החיבור לצוות – כך שתוכלו לייצר, במצבים הכי קיצוניים, פתרונות סופר יצירתיים שיכולים להציל חיים".
אבל במהלך המסלול קרה דבר לא שגרתי. "בקורס חובשים לקחו את כל המחזור שלי לאודיטוריום של בה"ד 10 (בית ספר לחובשים), וביקשו מאיתנו לחתום שאנחנו מתנדבים לניסוי. ישבנו מול סגן אלוף וסמל ראשון – שזה כמו אלוהים באותה תקופה – והם הסבירו לנו כמה הניסוי בטוח ושנהיה מוגנים".
צה"ל היה זקוק בניסוי לאנשים עם פרופיל 97, אז לקחו בין היתר שלל צוותים מיחידות מובחרות (כמה מחזורים מוקדם יותר, שירת באותו המסלול ב- 669 הכתב שבהמשך חשף את הפרשה, עמרי אסנהיים). "מכל הדברים מה שהכי קנה אותנו זה שהבהירו שכל מי שיעשה את הניסוי יקבל בעוד חודשיים 'רגילה' (חופשה של שבוע). בחישוב שלנו זה יצא בדיוק בזמן טירונות יחידה, שהיה החלק במסלול שהכי איים עלינו, אז מצאנו את עצמנו הולכים כולם כמו עדר, למרות שמדובר בקבוצה של אנשים חושבים".
מתי חשדת?
"עמדתי בתור לבדיקות דם ראשוניות, והם כל הזמן חזרו והדגישו שאסור לספר להורים ולאף אחד אחר. התחלתי לחשוד אבל נתתי בדיקות דם. כשעמדתי בתור השני, לבדיקות הפולשניות יותר, שוב חזרו על כמה אסור לספר לאף אחד. היה תור ארוך אז במהלך ההמתנה יצאתי לרגע, והרמתי טלפון לאמא. סיפרתי לה שאני עומד בתור לניסוי, לא יודע בדיוק איזה, ושאלתי מה דעתה על זה. הייתי רק שלושה חודשים בצבא.
אמא שלי אמרה 'אין שום בעיה. תעשה את זה. אבל אל תחזור הביתה – כי כנראה אתה לא הילד שלי אם אתה מתנדב לדבר כל כך אידיוטי'. לא חזרתי לתור ולא סיפרתי לאף אחד על השיחה".
היה קשה לצאת מהניסוי?
"היו מספיק מתנדבים, אבל החבר'ה שלי גערו בי: מה פתאום? אתה לא ציוני, אתה לא פטריוט, אל תנשור! עניתי להם – וואלה, אבל לא המשכתי. לא סיפרתי לאף אחד שדיברתי עם אמא שלי. אני אמור להיות הרי מחלץ-על.
"אצל האחרים שקיבלו את הזריקות", ר' המשיך, "הופיעו בהמשך תופעות כמו התעלפויות, תסמיני אפילפסיה ודלקות ריאות מסתוריות. אנשים התחילו ליפול, ולאט לאט אנחנו מבינים שיש קשר. ואז עוד יותר שונאים אותי. בהתחלה סתם הייתי לא-ציוני, ועכשיו גם צדקתי. מתחילים להבין שכל מי שהתנדב לשטות הזו בעצם משלם מחיר בריאותי. יש מישהו שאיבד את הסחוסים".
צה"ל בסוף פיצה מאות נפגעים בכ- 21 מיליון שקל. ר' אגב סיים את המסלול ב- 669 והשתתף בלא מעט חילוצים. "זה לא היה קשור ליחידה. רק ניצלו את זה שעברנו בבה"ד 10. היחידה זה בית הספר שלמדתי בו את השיעורים הכי גדולים ועד היום אני משרת שם במילואים".
אמרת תודה לאמא?
"בטח. היא מקפידה להזכיר לי את זה בכל פעם שאני רוצה לעשות שטות. היא הצילה אותי מעוד שלל הסתבכויות"
מסר לסיום?
"אין שקיפות? כדאי תמיד להתייעץ עם אמא".
תודה למרינה אלכס פובולוצקי שסייעה בכתיבה
מפחיד
הכל יחסי.
בשנות החמישים האמריקאים שלחו חיילים לאתר פיצוץ גרעיני רק כדי לראות במו עיניהם את ההשפעה של קרינה רדיואקטיבית על בני אדם.
אמאל'ה. מה קרה להם?