אני מוזיקאי חובב. מאוד חובב. רק השנה התחלתי ללמוד עם המורה האדיר Adi Silberberg איך באמת לנגן וניצני תאוריה מוזיקלית. ואני רוצה לשתף אתכם שהראש שלי מתפוצץ מהיופי שאני סוף סוף מגלה.
כמה שלא היה לי מושג. כמה אני מתבאס שרק עכשיו אני מתחיל להבין באמת מה זה אקורדים, ואיזה נהדר זה להרכיבם בעצמך, ואיך כל הכלים מסתנכרנים על אותם תווים.
ומה זה בכלל תווים? רק עכשיו – כשאני מתחיל להתוודע לסולמות – אני מבין שאין ממש משמעות לצלילים עצמם אלא רק למרווחים! זה מטורף. מוזיקאים – אנא דלגו כי אני בטוח שכל מה שאכתוב להלן לא מדויק להחריד, אבל ההבנה שכל מנגינה אפשר להעביר סולם (לא אוקטבה), להחליף לה את הצלילים – ועדיין נכיר אותה – זו לא פחות מהארה.
דו, רה מי ושאר החברים – הם סך הכל תדרים אקראיים, והדבר היחיד שחשוב זה דילוג בין המרווחים לאורך המנגינה. אני יודע שלרובכן זה ברור מאליו אבל אני לא מאמין איך אף אחד לא הסביר לי את העובדות הפנטסטיות האלו מעולם. זה שהצלילים שהתרגלנו אליהם ברי החלפה – מפוצץ את המוח.
עד השנה כששמעתי מוזיקה טובה, היה בה משהו שנשגב מבינתי, שלא ניסיתי אפילו להבין. לא היה לי מושג קל שבקלים שגם כשאנו מנגנים יחד בכלים שונים – אלו ממש אותם תווים, הצליל שונה לפי מבנה הכלי, ושיש הפרדה שלמה בין הבנה במוזיקה, לבין מיומנות בכלי מסוים. וכשיש את שניהם – אז השמש מופיעה.
כעת, כשאני מבין יותר טוב את ההרמוניה הזו – גם להאזין למוזיקה טובה מרגש אותי הרבה יותר. וזה עוד כלום. המבנה של סולמות, הסוד של כל כלי בלהבין איך להפיק ממנו את הצליל הנכון, וההוד של ריקוד בין אוקטבות – מעורר בי משהו שאף אמנות אחרת לא עושה. אמונה במשהו שבין המילים. ועוד לא התחלתי עם העובדה שכשאתה יודע סולם – אתה יכול לאלתר עליו. זה פשוט קסם. ולנגן עם אחרים רק מכפיל אותו. חשבתי תמיד שהצרפתית היא היפה בשפות. אבל וואו. איך אף אחד לא הסביר לי כמה יופי טמון בשפה המוזיקלית – אולי היחידה שאוניברסלית באמת (לפחות במערב)?
בג'מים האחרונים שהשתתפתי הנשימה שלי נעתקה. ואני עדיין טירון לגמרי. אלוהים יודע מה אגלה בהמשך!
עוד בשקיפות אישית: