איך סעיף אחד בתקנון יוכל להוביל את הכנסת לחוקק אך ורק חוקים מצוינים?

ערב פיזור הכנסת האחרונה, אושרו במליאה שלל חוקים. 

הוחלט כי פגיעה בערכי טבע מוגנים תוגדר כ"מפגע סביבתי"; זה יאפשר הגשת תובענות אזרחיות באסונות אקולוגיים כמו במקרה של נחל אשלים. הוחלט גם על מתן תמריצים להתחסנות, הוכרע שמבוטחים עם שיתוק מוחין יקבלו טיפולי שיניים בחינם, ועוד ועוד.

זה לא שפתאום הכנסת החליטה לעשות את הדבר הנכון, אלא זה התקנון – מהרגע שמוכרזות בחירות, כל חוק חייב לעבור בהסכמה רחבה של אופוזיציה וקואליציה. אסור להעביר חוקים שנויים במחלוקת לפני בחירות. והרי התוצאה: פתאום הלוביסטים נעלמים, החוקים המגזריים נכחדים, הצעות החוק שהן "אצבע בעין" לקהלים שלמים – עפות מהשולחן.

כל הח"כים נאלצים לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר: מה שהכי טוב לכל אזרחי המדינה – וזה פשוט עובד מצוין.

זו לא תופעה חדשה. שלל חוקים, ש- 99% מהציבור יסכימו שהם מצוינים, היו יוזמה משותפת לשמאל ולימין. למשל החוק לפיקוח על לוביסטים, שקודם על ידי גדעון סער ושלי יחימוביץ'. החוק למלחמה בריכוזיות וצמצום כוח הטייקונים במשק: נדחף על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל חברי האופוזיציה – יחדיו. כך גם החוק להגדלת המיסוי על תגליות הגז. אפילו על חוק נחל אשלים הנ"ל חתומים דב חנין, טלי פלוסקוב, נורית קורן ויעל כהן פארן – כל צבעי הקשת.

זה נקרא באנגלית Bipartisan. חוקים שמפייסים את כל יושבי הבית ומאזנים את הרצונות של חברי האופוזיציה והקואליציה. הרי אם חוק באמת טוב לכולם – אף אחד לא יצביע נגד.

וכשחושבים על זה – למה בעצם שלא נראה חוקים כאלו כל השנה? אי-אפשר לפזר כל יומיים את הכנסת, אבל כן אפשר להגדיל את מספר הידיים הדרושות לאישור חוק בקריאה השלישית. או יותר טוב: לקבוע שמספר מסוים של מתנגדים יקשה על החוק להיכנס לספר החוקים.

הנה הצעה לדוגמא לקדנציה הבאה: אם אין 70 ח"כים שתומכים בהצעת חוק בקריאה השלישית, הדיון בה יידחה בשנה. לכך אוסיף סייג: החוק יאושר גם ברוב רגיל, אם התלוו אליו כמאה אלף חתימות מהציבור הרחב על עצומה דיגיטלית. 

כך נשמר עיקרון "הכרעת הרוב", אבל הוא יהיה חייב להיות מגובה ציבורית, ולא רק ייצוגית.

נראה אמנם פחות חוקים, אבל אלו שיעברו יהיו הנהדרים ביותר. רק חוקים שהיו מספיק נבחרי ציבור שהסכימו שהם חשובים. רק החוקים שיגרמו לרוב הציבור להרגיש שייך. ורק חוקים לא פופוליסטיים – כאלה שיש הסכמה רחבה על המקור התקציבי שלהם (מאיפה יגיע הכסף לממן אותם). ייעלמו החוקים המגזריים. ייכחדו החוקים שמקדמים לוביסטים למען קבוצות לחץ.

הקואליציה עדיין תשלוט במשרדי הממשלה, בוועדות, בסדר היום וכדומה. אבל שינוי באמצעות חקיקה – יחייב הסכמה רחבה, או לפחות גיבוי מהציבור. 

למי שחושש משיתוק מערכות: זה לא יקרה. הציבור לא יסלח לאופוזיציה אם תפיל חוקים טובים, וכפי שהוסבר למעלה – הם כבר הצביעו שוב ושוב מהספסלים האלו בעד חוקים כשלא היה ספק שהם לטובת עם ישראל. מה כן ייפול? חוקי ה"אצבע בעין" דוגמת סגירת מרכולים בשבת, שגם חברי כנסת מהליכוד התנגדו אליהם. 

* 

אנו חיים בדמוקרטיה, אבל בינינו? אך יום אחרי בחירות נולדת עריצות הרוב, לעתים אפילו רק של 51% ממנו. זה לא מדע בדיוני – בקדנציה החולפת שוב ושוב כפו 61 ח"כים את רצונם. זה אולי מזכה חלק מהציבור בתחושת עצמה כי הוא-הוא זכה בשלטון, אבל זה גורם לחלק ענק להרגיש מודר. והמטבע הכי חשוב בדמוקרטיה הוא אמון ברשויות. חיוב רוב גדול להעברת חקיקה – יוביל לסולידריות ויזריק שפיות לפוליטיקה מקטבת.

*

ויש גם בונוס: כשההצבעות לא יהיו מכורות מראש – והלחיצה על הכפתור לא תהיה תלויה בשיקולים לא-עניינים כמו זהות המגישים – חברי הכנסת גם יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם. המליאה תשוב לחיים. ח"כים יפסיקו להיות רובוטים של "משמעת קואליציונית" שנגזרה עליהם מהחשוכה בוועדות: ועדת השרים לחקיקה.

לפתע ח"כים ייאלצו לשכנע אחד את השני, כפי שזה אמור לפעול בדמוקרטיה, במקום לדבר מעל הדוכן רק בשביל הפרוטוקול. חברי הכנסת יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם, ואני מבטיח שאז גם תגלו בונוס: הח"כים סוף סוף יפסיקו להבריז מהכנסת.