ברור שההשקעה בביטחון מסייעת לדירוג הנמוך של מוות מטרור. אבל האויבים מבפנים לא פחות מסוכנים – כפי שרואים בטבלה.
לכן חלק מהפוליטיקאים ומהתקשורת מזריקים לנו פחד ללא הרף.
לאורך השנים התפתחה בישראל עוד מסורת שמחבלת אפילו יותר בתפקיד הליבה של העיתונות לשנות מציאות: כל כתב יודע שאסור לו לכתוב על אותו נושא פעמיים. אני רציני. בגלל זה קוראים לענף "חדשות". בנוסף ישנו "איסור" לא רשמי לכתוב משהו שכלי תקשורת מתחרה כבר כתב עליו. אני שוב רציני, אך נדמה לי שלזה קוראים "יהירות". כשכתבתי על סוגיה מסוימת בימי "כלכליסט", הדבר הראשון שהעורכים שאלו/בדקו היה אם הנושא כבר סוקר. במידה וגוגל סיפר שכן, ההתלהבות נכחדה בן רגע.
ברובה, התקשורת המסורתית מתנהגת כטווסית שמחפשת תשומת לב, ועוד טווסית סנובית – שלא יחשבו שמעתיקה מאחרים. וזה רע לציבור. רע מאוד.
נכון, סקופים הם חשובים. הם הלחם והחמאה של עיתונות חוקרת למען הציבור. אך אם ביום לאחר חשיפת סיפור דרמטי, כלי התקשורת עובר לנושא אחר – זה כאילו אותו סקופ נכתב בחול על שפת הים. הוא ייעלם.
אפילו אם האדם שנתפס בקלקלתו הודח בבושת פנים, עדיין התשתית שאפשרה את אותו ליקוי נותרה על כנה. המחדל הבא הוא רק עניין של זמן.
בשקוף, תודה לאל ולשמש, אין את המגבלות האלו, גם אין לנו בעל בית עם אינטרסים סמויים. דרך סיקורי צל ומימון עצמאי נרחב – אנו בוחרים נושאים חשובים אפילו אם הם משמימים – וכותבים עליהם שוב ושוב. ואז עוד פעם. עד שמשהו ישתנה. אנחנו משתדלים לעסוק ולחפור ללא הרף בסוגיות המבניות, ה"משמימות", של מה שלא עובד במערכת. במנגנון. למה? כי מנגנון מקולקל מוביל בין השאר לכך שאנשים במוקדי הכוח לא עושים את עבודתם – וכתוצאה מכך אנשים מתים. או שיוקר המחיה מאמיר. או שהתשתית (הפיזית והשלטונית) נותרת מחוררת בבורות שמעטים הם האנשים שלא ייפלו לתוכם – ואנחנו נשלם את המחיר.
רוב התקשורת העצמאית הוקמה בידי אנשים שמשתוקקים להשתמש במדיה כאמצעי לשינוי מציאות – לפני אמצעי להרוויח שכר או לגרוף כוח. הודות למודל כלכלי שלא מתבסס על פרסום וכניסות, ובזכות חוסר תלות בפוליטיקאים – זה גם אפשרי.
ראיתם את זה עם אפי נווה: כלי התקשורת ידעו שהאיש מסאב את המערכת, אך יכלו לעסוק בו רק כאשר קרה מקרה חריג דוגמת הברחת מאהבת בנתב"ג. אבל לא כך היה בהמקום הכי חם בגיהנום – שם שרון שפורר שוב ושוב ושוב ביקרה את עבודתו, מכל זווית אפשרית. כל מי שקרא את שפורר ידע שהאיש הזה צפוי לסיים במעצר ולא הופתע מהגילויים השבוע.
גם לנו יש זווית בסיקור פעילותו הבעייתית של נווה. בזכות מתנדב מצוין (גיא זומר) והנחלת תרבות של ניתוחי יומנים – הראנו כיצד היה מעורב לכאורה בבחירת שופטים בפרק הזמן שכעת נחקר.
בעיתונות הארצית?
מגיעים לרוב לפצע רק לאחר שיש מוגלה. וכשהיא תתפוצץ – עוברים הלאה, לפרשה הבאה.
עיתונות היא העסק המיוחד ביותר הקיים בדמוקרטיה
התוצר שלה הוא תיקון עולם. מיגור עוולות. דין וחשבון למי שבעמדות כוח.
החלום שלנו זה לעשות כמה שיותר עיתונות שלא שכחה את תפקידה המקורי, גם אם הוא מפרך ופחות פופולארי.
עוד חמש שנים מהיום, אני מקווה, נהיה מכלי התקשורת הגדולים בישראל.
כשזה יקרה – נשנה מציאות פי כמה וכמה. נשפיע ללא הרף.
במערכות הבחירות הבאות – פוליטיקאים לא יעזו להתחמק מהשאלות החשובות. הם יידעו שלא נרפה.
מי שיתמקד ברפש של שמאל/ימין במקום להתמודד עם הסוגיות שמעסיקות את הציבור ביום-יום; לא יסוקר. וזה יחרפן אותם. ואז ישנה את ההתנהגות שלהם.
יחד אתכם נקבע סדר יום חדש.
לא רק זאת. אנחנו גם יודעים שאנחנו לא יודעים הכל – ומבקשים מכם (התומכים שלנו) שוב ושוב להציע נושאים ולדרג תחקירים. אנחנו מקשיבים לכם.
רק ככה נביא נושאים שמעניינים את השטח ולא כמה עורכים בחדר סגור.
כך נביא סיקורים רוחביים שלא תלויים באירוע מרתיח ספציפי.
כך תקשורת יכולה למלא את ייעודה הראשוני. כך תקשורת גם יכולה לנתח תהליכים בזמן אמת, במקום לשים את הדגש על אירועי קצה מפתיעים, ולעבור הלאה למחדל הבא.
אנחנו בשקוף עדיין מזעריים, אבל כל שבוע גדלים, וחולמים ב-2019 להשיק מחלקת וידאו ולשכור כתבים נוספים – כדי שתוכלו לקבל עוד קצת אנטי-חדשות שאולי פחות סקסיות, אבל חשובות כדי לתקן את המציאות שלנו.
הלקח ברור. קראו עיתונות עצמאית ותגדילו אותה.
ועבורנו בשקוף – כל תמיכה חודשית תעשה את כל ההבדל: https://shakuf.press/join
אנחנו כיום מונים 4 עובדים קבועים וצוות מתנדבים שמייצרים עיתונות מעמיקה כבר בתדירות יומיומית. עזרו לנו להעסיק כתב עצמאי נוסף שלא תלוי ברייטינג ובמפרסמים.
- לחזון של שקוף
- טור וידאו על הדלת המסתובבת של העיתונאים
- לטבלה ולנתונים על מוות ברחבי העולם
- לטקסט מכונן של דה קורספונדנט ההולנדי על החשיבות של עיתונות עצמאית (ממנו למדתי על הטבלה הזו, ושלל רעיונות נוספים)