איך להשפיע על השלטון? כל המדריכים במקום אחד

ככתב ב"כלכליסט" פרסמתי בזמנו לא מעט כתבות להנגשת המנגנון השלטוני הפגום שלנו. למה? כי כדי לשנות מציאות צריך להבין אותה קודם, ולעומק.

אלא שכתיבה עיתונאית קלאסית זכתה לחשיפה מצומצמת. מה לעשות, רוב האנשים לא מתחברים לחומר כה כבד.

היום, כעצמאי אני יכול להתפרע.

אז חוץ מכתבות, טורים ואקטיביזם, בשנים האחרונות גם בישלתי שלל מדריכים לשלטון.
בתקציב מינימלי ניסיתי להתאימם לאנשים כמוני. כלומר שמשתעממים מהר. אז יש גרסאות אודיו. יש וידאו. יש חפירות ויש תקצירים. יש אפילו ספר מתח, ובקצרה – אין תירוצים. לומדים ומשנים:

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d79bd79f2
יש אפילו ספר!

המדריכים:

אני עובד על הנגשות נוספות שייראו אור בהמשך עם שותפים מופלאים. בינתיים זה מספיק שיעורי בית. אשמח שתשתפו כדי שעוד חברים יתעוררו. אין תירוצים ביחד משפיעים!

אנשים גשר כוח דמוקרטיה לא יודעים את הכוח שלהם

הקרן לחברה אזרחית פרסמה שורת כלים נוספים ולא מובנים מאליהם להשפעה אזרחית.

והנה מדריך יעיל_לאקטיביסט שפרסם ארגון "על משמר הכנסת".

לנוחיותכן, הנה חלקם לאחר סינון:

  • סיור לאנשי תקשורת וניו מדיה העוסקים בתחום כלשהו. הסיור מציג לאותם אנשים תמונה באופן שונה, ונועד לגרום להם לסקר את העניין.
  • דוח עדויות: באירועים משבריים, כמו משבר העורף בלבנון השנייה, ובאירועים מכוננים, כמו מלחמת ששת הימים, יש מאבק בדעת הקהל לגבי 'מסגור האירוע'. הנכחת עדויות של אנשים שלקחו חלק פעיל באירוע מהווה כלי אזרחי להנכיח זווית מבט ולמסגר את האירוע.
  • סיפורי נפגעים: להחלטות מדיניות ותקציביות השלכות שנוגעות לאזרח הקטן. הנכחת הפגיעה באזרח, או לחלופין השיפור במצבו ובמעמדו, מהווים דרך לערער או לתמוך במדיניות מסוימת.
  • עמדה מקצועית: קידום מדיניות או ערעור על מדיניות המתבצעת באופן המרכז גילדה מקצועית רלוונטית לחוות דעה ביחס לסוגיה.
  • בניית מדד: מדד הוא מספר המייצג מאפיין מסוים ומאפשר למקם אותו ביחס למאפיינים אחרים בתוך הקשר. יצירת מדד ביחס לנושא מהווה נדבך בבניית החשיבות של הנושא וביצירת תהודה ציבורית ביחס אליו.
  • פרס ציבורי מהווה פרקטיקה בה גוף ציבורי או מועצה ציבורית מעניקה פרס בתחום מסוים. עצם אירוע מעמד הפרס, השיקולים בבחירת הזוכים והוועדה מהווים נדבכים ביצירת תודעה חיובית ביחס לנושא סביבו ניתן פרס.
  • משחוק: הפיכת מסר מורכב למשחק קליל ופשוט (סטייל PlayBuzz) ומסייעת לחיבור המשתמש למסר אותו רוצים להעביר.
  • מאגר ידע שיתופי מאפשר לארגונים ולפעילים בתחום מסויים לפתח ולנסכרן ידע נצבר ביחס לסוגיה ציבורית, ולהשתתף באופן אקטיבי בניסוח ובבניית התמודדות עם הסוגיה.
  • מענקים קטנים: כסף קטן יכול לחולל שינויים גדולים. הענקת מיקרו מענקים הינה פרקטיקה מוצלחת לארגון או לקרן לקדם נושא במתן מיקרו מענקים לקידום נושא רחב היקף על ידי תקצוב מכלול רחב של ארגונים בסכומים קטנים למימוש מטרה מסויימת רחבה.
  • מאצ'ינג בין ארגוני: כלי או פתרון מימוני בו ארגונים מייצרים מיזם משותף על בסיס השתתפות מספר ארגונים בתקצוב המיזם
  • ניטור החלטת ממשלה: הממשלה מקבלת החלטות רבות, אך לא כולן באות לידי מימוש. מעקב מפורט אחרי יישום החלטות הממשלה מהווה כלי חשוב בדרך לקידום מדיניות.
  • הקמת שדולה: שדולה בכנסת הינה אסופה של חברי כנסת ממפלגות שונות, המקדמות תחום מסוים. שדולה זו מהווה כתובת לארגונים ופעילים חברתיים לקידום אג'נדות שונות.
  • קול קורא הוא פרסום מטעם ארגון, הקורא לארגונים ויזמים להגיש הצעות בתחום מסויים. ההצעות הזוכות יקבלו מימון למיזם או לפרויקט שהוצע על ידם.
  • עתירה מנהלית מוגשת כנגד רשות שלטונית, לבית משפט מנהלי, ומהווה כלי לתקוף החלטות ומעשים שנעשו על ידי רשות או גוף ציבורי.
  • שאילתה מנהלית: מכתב עו"ד הממוען לגוף שלטוני שתכליתו הצפת בעיה או מדיניות שהינה בניגוד לחוק או לפסיקה. מכתבים אלו יכולים להוות צעד מקדים לעתירה.
  • ארגון הפגנה מול שגרירות זרה מהווה דרך להעביר מסר למדינה, שמסתמכת על השגרירות כחיישן עבורה.

    11

  • ביוש פומבי: פרקטיקה בה מממקדים קשב ציבורי לאמירה של דמות ציבורית בכירה שמסגירה – וממסגרת את דעתו כבלתי לגיטימית, פוגענית ושלילית
  • חשוב להדגיש: חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כי "לשון הרע" הוא פרסום דברים הנוגעים במעשים או בתכונות של אדם ("יחיד או תאגיד") העלולים לגרום להשפלתו בעיני הציבור, להפכו ליעד לבוז, לעג או שנאה, לבזותו בשל מוצאו, דתו, אמונתו, נטייתו המינית או תכונה אחרת או לפגוע במשרתו, במקצועו או בפרנסתו. חוק זה אינו נעצר בשער הכניסה לאינטרנט והוא חל גם על דברים הנכתבים באינטרנט וברשתות חברתיות, דוגמת פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואחרות. אל תשכחו שהמדיה בה השתמשתם לא באמת משנה ואותו חוק תקף גם לתוכנות מסרים דוגמת וואטסאפ, וכן גם בדוא"ל, בפורומים וכדומה.

    שימוש במילות גנאי, קריאה "להפסיק לקנות אצל הגנבים" וכדומה, כל אלו יוצרים סיכון מהותי ששופט יחשוב שמטרתכם היתה לפגוע ולנקום ולא רק לחשוף את האמת. לכן, קללות, קריאות להפסיק לקנות, קריאות לפגוע בעסק וכדומה, כל אלו יפעלו לרעתכם. די בכך שתספרו את סיפורכם, תציגו את העובדות ותותירו לקהל הקוראים להסיק מסקנות לבד.

  • חשוב להקפיד על שפה מכובדת, נקייה ועניינית ככל האפשר. ככל שתשתמשו בשפה פוגענית ומשמיצה גם תגדילו את הסיכון לתביעה ותקטינו את יכולתכם להתגונן.

  • חוק איסור לשון הרע נועד למנוע העלאת טענות עובדתיות שאינן נכונות. מנגד, החוק לא נועד למנוע דיון והבעת דעות ואף מעודד אותן. לכן ההמלצה ברורה — ודאו שהפוסט מנוסח כדעתכם האישית בלבד, והבהירו שזו דעה אישית ולא עובדה (חוץ מהעובדות המפורטות בו ואשר ניתנות להוכחה על ידיכם, כמובן).

  • עצם היות דבר מה "לשון הרע" אינו אומר בהכרח שייקבע כי על הדובר לפצות את מושא לשון הרע. החוק מאפשר הגנות שונות כמו "תום לב" או "אמת דיברתי", שעומדות לזכות הדובר, גם אם פרסם לשון הרע. עם זאת שימו לב שלכל הגנה כאמור יסודות שקבועים בחוק, ואם לא יתקיימו כולם — ההגנה לא תחול עליכם.

  • ההגנה העיקרית בה כולם עוסקים היא הגנת "אמת דיברתי" ומוסיפים "בתום לב". אלא שמרבית האנשים אינם מכירים באמת את יסודותיה של הגנה זו. מעבר לכך שהעובדות (העיקריות) של אותן טענות צריכות להיות אמת, יש חובה להוכיח גם שיש עניין לציבור בפרסום. (הערות אלו פורסמו בהארץ ע"י יורם ליכטשנטיין).

 –
בנוסף עו"ד ישי ריבלין המצוין פרסם בבלוג הקרן לחברה האזרחית מדריך לפעיל האזרחי במערכת המשפט.
הנה תמצית הכלים:
  • תביעה נזיקית:

    תביעה נזיקית היא תביעה לבית משפט כנגד אדם או ארגון אחר שהזיקו לגופו או לרכושו של הנפגע, ובה ידרוש הנפגע מהמזיק פיצוי על הנזק שנגרם לו. נזקים אלו יכולים לכלול לא רק נזקי גוף ורכוש, אלא גם נזקי לשון הרע, נזקים שנגרמו עקב אפליה אסורה ועוד.

    בתביעה נזיקית הנטל מונח על התובע. עליו להוכיח לא רק שהמזיק גרם לו לנזק, אלא גם את היקף הנזק המדובר. ללא הוכחת שני הרכיבים הללו, לא יוכל התובע לקבל את הפיצוי אותו הוא דורש, למעט במקרים חריגים בהם ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק.

  • עתירה לבג"ץ/עתירה מנהלית:עתירה מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה, ובה האזרח או הארגון העותרים דורשים כי המדינה תשנה את התנהגותה. סוגים מסוימים של עתירות, בדרך כלל העתירות החשובות יותר, מוגשות באופן ישיר לבית המשפט העליון, ונקראות עתירות לבית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ). עתירות אחרות, בד"כ בעניינים עקרוניים פחות, מוגשות לבתי המשפט לעניינים מנהליים, והן נקראות עתירות מנהליות.

    השתלשלות העתירה כוללת שלבים מספר. ראשית יגיש העותר בקשה למתן צו על תנאי. צו על תנאי הוא צו שמורה למדינה לשנות את התנהגותה. הבקשה מובאת בפני שופט אחד שיכול לקבל את הבקשה ולהעניק צו על תנאי, או להעביר את הבקשה לדיון בפני שלושה. כל עוד לא ניתן צו על תנאי, הנטל להוכיח שהתנהגות המדינה אינה כדין – מוטלת על העותר. אולם, ברגע שניתן צו על תנאי, הנטל עובר למדינה, ועליה להוכיח שהיא התנהגה באופן התואם את הוראות הדין. הוצאת צו על תנאי, כמו גם העברת הדיון למוטב של שלושה שופטים – מהווים איתות חזק מצד בית המשפט שהתנהגותה של המדינה בעייתית בעיניו, והם סימן חיובי לעותר.

    במקרים מסוימים תוגש עם העתירה גם בקשה לצו ביניים, הדורשת מבית המשפט להוציא צו שיאסור על שינוי המצב הקיים בשטח עד לדיון והכרעה בעתירה. כך לדוגמה, אם ארגון טוען כי אסור למדינה להרוס בית אותו קבעה שתהרוס, הוא יבקש צו ביניים. הצו יאסור על המדינה להרוס את הבית עד להכרעה בדיון לגופה של עתירה.

    אם ניתן צו על תנאי, הצדדים מגישים את טיעוניהם לבית המשפט, שבדרך כלל יזמן אותם לטעון בפניו, ולהשלים פרטים רלוונטיים נוספים. אם עמדת המדינה לא התקבלה על דעתו של בית המשפט – הוא יהפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, שיקבע שעל המדינה לשנות את התנהגותה.

  • הצטרפות לעתירה כידיד בית המשפט:ידיד בית המשפט הוא כלי משפטי הפועל בשיטות משפט שונות ברחבי העולם, ובו ארגון או אדם שאינם צד להליך השיפוטי מבקשים להצטרף לדיון ולהציג את עמדתם בפני בית המשפט. במדינת ישראל הוא משמש פעמים רבות את היועץ המשפטי לממשלה וגופים ממשלתיים אחרים, המעוניינים להציג עמדה מערכתית רחבה בסוגיות גדולות בפני בית המשפט, אך לא רק על ידם. כלי זה שימש בהקשרים רבים ארגוני חברה אזרחית בבואם להאיר נקודת מבט שלטענתם לא הוצגה כראוי על ידי שני הצדדים לדיון – העותר והמדינה. כך מנסה ארגון חברה אזרחית להציג זווית נוספת, בתקוה שזו תגרום לבית המשפט לקבל החלטה שונה בפסיקה העקרונית אותה הוא אמור לקבל.
  • חשיפת אי תקינות מנהלית:לא תמיד רשות מנהלית פועלת בהתאם לכללים המחייבים אותה. אלו יכולים להיות כללים שנקבעו בחוק, בפסיקה, בתקנות, או אפילו בהנחיות פנימיות לעובדי מדינה. אקטיביסט יכול לאתר חריגות ואי תקינות בעזרת מעקב מדוקדק אחרי מעשי הרשות, ובחינת המעשים אל מול הכללים המחייבים.

    לאחר חשיפת אי התקינות, נדרש האקטיביסט לפעולות נוספות. אלו יכולות לכלול הצפה תקשורתית של הנושא, פעולה אל מול הגורם המשפטי האחראי לאכיפת העניין, פניה למבקר המדינה, הגשת עתירה מנהלית או עתירה לבג"צ ועוד ועוד. מנעד הפעולות כולו מתבסס על תחקיר מדוקדק של הפעולות הלא תקינות שביצעה הרשות, אל מול ההנחיה הכתובה שאותה הפרה. כמובן שתחקיר זה יכול להתבסס על בקשת חופש מידע, או על כל צורה אחרת בה הושג המידע.

  • מכתב משפטי לרשות מנהלית:לא תמיד יש צורך לגשת לערכאות בשביל לנהל מאבק משפטי אפקטיבי. לעתים כל שנדרש הוא מכתב מעורך הדין, המופנה לרשות ומסביר לה כי המעשה אותה היא עושה אינו חוקי, או שאינו סביר. פניה זו, אף כשהיא עומדת לבדה, יכולה לחולל שינוי. זאת במיוחד כשהרשות מבינה שמדיניותה כנראה לא תעמוד במבחן בבית משפט, או כשהיא מעדיפה שלא לנהל מאבק משפטי ארוך על כך.
  • חופש מידע:מידע מפורט וברור הוא הבסיס לכמעט כל מאבק אזרחי משמעותי. דאטה שמוצגת במסגור נכון, מהווה בסיס לתיאור תופעה בלתי רצויה, חלוקת משאבים בלתי הוגנת, התנהלות רשותית שאינה תקינה, ועוד. רשויות המדינה נוטות לאסוף כמויות אדירות של מידע על רבים מהדברים המתרחשים במדינה, ולפיכך מהוות כתובת משמעותית לבירורים בכל נושא שהוא. בעשורים האחרונים הולכת ומחלחלת התפיסה כי מידע הנמצא בידיהן של רשויות השלטון אינו רכושן הבלעדי, וכי הוא שייך לציבור ממנו נלקח. תפיסה זו מצאה את ביטויה בחוק חופש המידע, המגדיר כי "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה" (סעיף 1 לחוק). התוצר הפרקטי של החוק הוא מסלול בו יכול כל אזרח לקבל כמעט כל פריט מידע אותו ירצה לקבל מרשויות המדינה. בשנים האחרונות השקיפות בקרב גופי המדינה הלכה והשתכללה, כך שכיום קל יותר מבעבר להשיג את המידע הנדרש לפעיל לצורך שינוי חברתי. ברבים ממשרדי הממשלה אף קיים ממונה חופש מידע, האחראי על מענה לבקשות חופש מידע המגיעות מאזרחים.

    בחלק זה נפרט מה יש לעשות בכדי לקבל את המידע, ובמה הדבר כרוך. בשל חשיבות הנושא, הוא יוצג בפירוט נרחב יחסית, ובצורה נהירה ליישום.

    מדריך מעשי להגשת בקשת חופש מידע:

    הגשת בקשה לחופש מידע תיערך בשלבים הבאים:

    1. איתור הרשות אצלה נמצא המידע – חיפוש אינטרנטי יעזור לנו לגלות היכן ממוקם המידע אותו אנו מחפשים, והאם יש רשות מנהלית המחזיקה בו – בכולו או בחלקו. ברגע שנאתר את הרשות אצלה ממוקם המידע, נדע לאיזו מטרה למקד את בקשת חופש המידע.
    2. האם חוק חופש המידע חל על הרשות – חוק חופש המידע קובע רשימת רשויות עליהן חל חוק חופש המידע, ומחריג רשויות מסויימות. רשות שאינה מפורטת בחוק, או שהוחרגה ממנו באופן מפורש, אינה כפופה להנחיות חוק זה, ואינה חייבת לגלות את המידע לציבור בהתאם למדריך זה. להלן רשימה מלאה של הרשויות עליהן חל החוק:
      1. הממשלה ומשרדי הממשלה
      2. יחידות סמך
      3. לשכת הנשיא
      4. כנסת ישראל
      5. מבקר המדינה
      6. חברות ממשלתיות (אלא אם הוחלט בצו בימ"ש שלא להחיל עליהן את החוק)
      7. בתי משפט
      8. ר​שויות מקומיות
      9. תאגידים סטטוטוריים
      10.  תאגידים בשליטת רשות מקומית
      11. מפעל הפיס
      12. קופות חולים
      13. מועצות דתיות
      14.  מוסדות להשכלה גבוהה (ניתן לקבל מידע בנוגע לניהול הכספי)
      15.  חברות עירוניות
      16.  תאגידי ספורט
      17.  החברה להשבת נכסים של נספי שואה (למעט בנוגע למידע על נכסים של נספי השואה).
    3. איתור הממונה על חופש המידע ברשות הרלוונטית – בכל אחד מהגופים הקבועים בחוק שצויינו לעיל קיים ממונה על חופש המידע, אליו ניתן להפנות את הבקשה. את רשימת הממונים על חופש המידע ברשויות ודרכי התקשרות עימם ניתן למצוא באתר היחידה הממשלתית לחופש המידע (https://foi.gov.il/he/inforequest ).
    4. הכנת הבקשה – רשויות מנהליות אינן חובבות גדולות של בקשות חופש המידע, ולפיכך לא ייטו לנדב מידע אותו הן לא נדרשות לספק. הדבר דורש כי בעת כתיבת הבקשה נחשוב על כל נתון אותו היינו רוצים לקבל, ונפרט אותו בצורה ברורה ומפורשת. מומלץ להוסיף הסבר קצר לצורך שלכם במידע, אם כי הדבר אינו נדרש על פי חוק.  כמו כן, עלינו להסביר איך נרצה לקבל את המידע (בדואר, אימייל, פקס), ובאיזה פורמט (קובץ PDF, WORD, EXCEL וכו'). מומלץ לבקש את החומרים בפורמט ממוחשב שניתן להעתיק ולערוך עליו עיבודים, ולא בצורה סרוקה.
    5. תשלום אגרה – עלות הגשת בקשת חופש מידע הינה 20 ש"ח, אותה ניתן לשלם בשרת התשלומים הממשלתי. בעת הגשת הבקשה יהיה עליכם להתחייב לשלם מקסימום 149 ש"ח אם הרשות תדרוש תשלום נוסף בהמשך. סכומים נוספים אלו ידרשו עבור שעות טיפול (30 ש"ח על כל שעת עבודה החל מהשעה הרביעית), הפקה (0.2 ש"ח לכל עמוד צילום או הדפסה, 2.49 ש"ח לתקליטור) או אחר (עלות הסרטה או הקלטה). ישנם גופים ואנשים מסויימים הפטורים מאגרת זו, והם:
      1. עמותה או ארגון חברתי – בצירוף אישור ניהול תקין ותעודת רישום המעידה על מטרה ציבורית.
      2. גוף מחקר אקדמאי – בצירוף מסמך המעיד על השתייכות למוסד אקדמי המוכר על ידי המל"ג.
      3. מקבל קצבה – בצירוף מסמך המעיד על קבלת קצבה, ובתנאי שהקצבה מוכרת לפטור.
      4. מידע אישי של המבקש הנמצא בידי הרשות – בצירוף צילום תעודת זהות של המבקש או של האדם אותו הוא מייצג.
      5. מידע חייב בפרסום – סוגים שונים של מידע חייבים בפרסום, ועליהם הרשות אינה יכולה לגבות אגרת. דוגמה לסוג מידע כזה הינה הנחייה מנהלית, אותה הרשות חייבת לפרסם ללא תשלום.
    6. שליחת הבקשה – את הבקשה ניתן לשלוח בשתי דרכים. הראשונה והמומלצת, היא דרך הטופס המקוון הקיים באתר היחידה הממשלתית לחופש המידע (https://foi.gov.il/he/inforequest). דרך זו מומלצת משום שבהגשה מקוונת המערכת מפיקה מספר אסמכתא, המהווה הוכחה על שליחת הבקשה, ודרך נוספת לעקוב אחריה. הדרך השניה היא פניה ישירה אל הממונה על חופש המידע באותה רשות בדוא"ל, דואר רגיל או פקס.
    7. בחינת הבקשה על ידי הרשות – הרשות תבחן את הבקשה ותודיע למבקש את החלטתה. לרשות ישנם 30 יום להחזיר תשובה למבקש. הממונה רשאי להאריך זמן זה ל-60 יום, בתנאי שהודיע למבקש בכתב על כך, ונימק את הצורך בהארכה. לראש הרשות ישנה אפשרות להאריך את משך הזמן הזה ל-120 יום, אם מדובר בבקשה מורכבת או בעלת היקף גדול. גם במקרה זה הרשות חייבת לנמק את ההארכה. במקרה בו מדובר על מידע שפרסומו עלול לפגוע בצד שלישי, הרשות תפנה אליו ותבקש את תגובתו, שתינתן תוך 21 יום, שיעכבו את תאריך מתן התשובה. מומלץ להיות בקשר רציף עם הממונה על חופש המידע ברשות ולעקוב אחרי התקדמות הבקשה. קשר זה יכול לסייע להאיץ תהליכים, ולוודא שהרשות עומדת בזמנים שהוקצבו לה. רצוי לוודא כי כל הקשר מול הרשות מתועד, כך שאם יהיה צורך לפנות לבית המשפט – ניתן יהיה להביא ראיות בכתב על מה שנעשה. אם לאחר הזמן המותר טרם התקבלה תשובה מהרשות – ניתן לפנות ליחידה לחופש המידע עם תלונה בעניין. שוב, גם כאן חשוב לתעד את ההתכתבות.
      1. תשובה חיובית – אם הרשות קיבלה את בקשתכם, עליה להעביר לכם את המידע תוך 15 יום. יש לוודא כי קיבלתם את כל המידע שביקשתם, בפורמט הנדרש. אם הרשות דרשה מכם סכום שעולה על 149 ש"ח בשביל להעביר את המידע המבוקש, ניתן לדרוש מהם פירוט עלויות – איך הם הגיעו לסכומים כאלו. מקרה כזה התרחש לתנועה למשילות ודמוקרטיה, שביקשה מהנהלת בתי המשפט את יומני שופטי בית המשפט העליון. הנהלת בתי המשפט דרשה כעשרים אלף ש"ח לשם העברת המידע. התנועה למשילות יצאה לקמפיין מימון המונים, ובו ביקשה מהציבור לסייע לה לגייס את הסכום לצורך חשיפת מידע זה. לאחר מכן, ובעזרת הסכום שגוייס, התנועה למשילות קיבלה את המידע וחשפה אותו לציבור.
      2. תשובה שלילית – הרשות יכולה לסרב למסור את המידע מכמה נימוקים. אלו יכולים להיות שלא ניתן לאתר את המידע, שהוא נמצא אצל גוף אחר, שמדובר על הקצאת משאבים בלתי סבירה או שהמידע מהווה סוד מסחרי. בכל מקרה של דחיה, על הרשות לנמק את סירובה. כך לדוגמה, לא מספיק לכתוב שמדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה, הרשות תצטרך להסביר כמה זמן זה ייקח ומדוע. צריך לזכור שגם תשובה שלילית אינה סוף פסוק. אם הרשות טוענת כי מדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה, ניתן לצמצם את הבקשה כך שתדרוש פחות זמן ומאמץ. אם עולה טענה להגנה על סודות מסחריים, ניתן לבקש שהמידע יועבר תוך השחרת שמות הצדדים שעלולים להיפגע מכך. התגמשות בהקשרים אלו מצד המבקש יכולה לגרום לכך שהחלק הארי של המידע יועבר לידיו. כמו כן, ניתן לטעון בהתאם לסעיף 10 בחוק, לפיו נסיבות אישיות של מבקש הבקשה או עניין ציבורי מהווים שיקול נוסף לאישור הבקשה. במקרה כזה, יש לפנות שוב לרשות ולהעלות טענה זו.

    אם כל השלבים המתוארים לעיל לא עזרו – ניתן להגיש תוך 45 יום עתירת חופש מידע לבית המשפט לעניינים מנהליים. חשוב להציג לבית המשפט את כל שלבי התהליך שנערכו אל מול הרשות, ואת הצורך של המבקש במידע. בניגוד לשלבים עד כה, שכלל לא דרשו עורך דין או ידע משפטי, הגשת עתירת חופש מידע דורשת ייצוג משפטי. אולם, מדובר בהליך קצר ופשוט יחסית, ולפיכך הוא אינו יקר יחסית להליכים אחרים.

    וכמובן, קבלת המידע מהווה אך ורק סיפתח לעשייה האזרחית. כעת ניתן לבחון את המידע ולהחליט איך ניתן לפעול באמצעותו.

למדריך המשפטי המלא

4 תגובות

השאר תגובה