יושבים?
יש לי פתרון מושלם לפלונטר ביבי-גנץ: לא מקימים קואליציה. אף פעם!
איך זה יעבוד?
1. כדי להעביר חוק צריך לייצר קואליציה אד-הוק.
אין יותר דיל של "אני אעביר את החוק הגרוע שלך ואתה את שלי".
לא.
כ-ל פעם מחדש הח"כ התורן ייאלץ לגייס 70 חברים לפחות כדי להעביר חוק.
הוא לא יוכל לרכוב על המשמעת הקואליציונית שמשכיחה מנבחרי הציבור את עמוד השדרה שלהם ומתרגמת את רצון העם היום בצורה כה מזוויעה.
אנו חיים בדמוקרטיה, אבל בינינו? יום אחרי בחירות נולדת עריצות הרוב הזעום. זה אולי מזכה חלק מהציבור בתחושת עוצמה כי הוא-הוא זכה בשלטון, אבל זה גורם לחלק ענק להרגיש מודר. והמטבע הכי חשוב בדמוקרטיה הוא אמון ברשויות. העברת חוק על ידי רוב של ח"כים שבחרו זאת מרצונם החופשי – מבלי לזרוק חצי מהם להיות נטולי כוח באופוזיציה – יזריק שפיות לפוליטיקה מקטבת.
נראה אמנם פחות חוקים, אבל אלו שיעברו יהיו הנהדרים ביותר. מוות לחוקים פופוליסטיים – יחוקקו רק כאלה שיש הסכמה רחבה לגבם ולגבי המקור התקציבי שלהם (יהיה חובה לציין מאיפה יגיע הכסף לממן אותם).
ייעלמו חוקים מגזריים. ייכחדו הלוביסטים וקבוצות הלחץ.
2. מי יהיו השרים? כולם!
מפלגות יקבלו משרדי ממשלה לפי הגודל היחסי שלהן. המפלגה הכי קטנה תקבל למשל שר אחד, וכן הלאה.
איך יקבעו מי יקבל איזה משרד? אין לי מושג! אשמח שתחשבו על משהו. אפשרות אחת: שתי המפלגות הגדולות ביותר יבחרו ראשונות.
3. ושאלת השאלות: ראש הממשלה.
ראש המפלגה הגדולה אולי? רוטציה שנתית בין המפלגות כמו בשוויץ?
בגלל שזו רשומה אוטופית אציע משהו רדיקלי: שלא יהיה ראש ממשלה.
פשוט בלי.
ימשיך לכהן נשיא של כבוד למען ייצוג המדינה וכל זה. במצב חירום, הוועדות הרלבנטיות בכנסת יקבלו את ההחלטות הצבאיות עם ראשי מערכת הביטחון (שייבחרו על ידי הכנסת) ו..זהו.
למה אתם צריכים לעזוב הכל וללכת להפגין למען הקופוזיציה? כי אם אף אחד לא מצטרף לקואליציה אז.. כולם בעצם חלק מהשלטון.
חילונים, חרדים, שמאלנים, ימנים ומיעוטים – כולם ירגישו סוף סוף חלק. לכל סקטור פיסה מהעוגה ומקום סביב השולחן.
ויש גם בונוס: כשההצבעות לא יהיו מכורות מראש – חברי הכנסת יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם. המליאה תשוב לחיים. ח"כים יפסיקו להיות רובוטים של "משמעת קואליציונית" שנגזרה עליהם מהחשוכה בוועדות: ועדת השרים לחקיקה – שכולה דילים צרים שמנותקים מרצון רוב הבוחרים.
לפתע נבחרי הציבור ייאלצו לשכנע אחד את השני, כפי שזה אמור לפעול בדמוקרטיה, במקום לדבר מעל הדוכן רק בשביל הפרוטוקול. הם יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם, ואני מבטיח שאז גם תגלו בונוס: הם יפסיקו להבריז מהכנסת.
ערב פיזור הכנסת ב-2018, אושרו במליאה שלל חוקים. הוחלט כי פגיעה בערכי טבע מוגנים תוגדר כ"מפגע סביבתי"; זה יאפשר הגשת תובענות אזרחיות באסונות אקולוגיים כמו במקרה של נחל אשלים. הוחלט גם על מתן תמריצים להתחסנות, הוכרע שמבוטחים עם שיתוק מוחין יקבלו טיפולי שיניים בחינם, ועוד ועוד.
זה לא שפתאום הכנסת החליטה לעשות את הדבר הנכון, אלא זה התקנון – מהרגע שמוכרזות בחירות, כל חוק חייב לעבור בהסכמה רחבה של אופוזיציה וקואליציה (מלבד חוק המצלמות שהיה מחטף).
אסור להעביר חוקים שנויים במחלוקת לפני בחירות. והרי התוצאה: פתאום הלוביסטים נעלמים, החוקים המגזריים נכחדים, הצעות החוק שהן "אצבע בעין" לקהלים שלמים – עפות מהשולחן.
כל הח"כים נאלצים לרדת למכנה המשותף: מה שהכי טוב לכל אזרחי המדינה – וזה פשוט עובד מצוין.
זה לא סוד. שלל חוקים, ש- 99% מהציבור יסכימו שהם מצוינים, היו יוזמה משותפת לשמאל ולימין. למשל החוק לפיקוח על לוביסטים, שקודם על ידי גדעון סער ושלי יחימוביץ'. החוק למלחמה בריכוזיות וצמצום כוח הטייקונים במשק: נדחף על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל חברי האופוזיציה – יחדיו. כך גם החוק להגדלת המיסוי על תגליות הגז. אפילו על חוק נחל אשלים הנ"ל חתומים דב חנין, טלי פלוסקוב, נורית קורן ויעל כהן פארן – כל צבעי הקשת.
זה נקרא באנגלית Bipartisan. חוקים שמפייסים את כל יושבי הבית ומאזנים את הרצונות של חברי האופוזיציה והקואליציה. הרי אם חוק באמת טוב לכולם – אף אחד לא יצביע נגד.
וכשחושבים על זה – למה בעצם שלא נראה חוקים כאלו כל השנה? אי-אפשר לפזר כל יומיים את הכנסת, אבל כן אפשר לבטל את המשמעת הקואליציונית.
או, אם לוותר על האוטופיה ולהישאר במודל הנוכחי: להגדיל את מספר הידיים הדרושות לאישור חוק בקריאה השלישית. או יותר טוב: לקבוע שמספר מסוים של מתנגדים יקשה על החוק להיכנס לספר החוקים.
למי שחושש משיתוק מערכות: זה לא יקרה. הציבור לא יסלח לאופוזיציה אם תפיל חוקים טובים, וכפי שהוסבר למעלה – הם כבר הצביעו שוב ושוב מהספסלים האלו בעד חוקים כשלא היה ספק שהם לטובת עם ישראל. מה כן ייפול? חוקי ה"אצבע בעין" דוגמת סגירת מרכולים בשבת בכל הארץ, שגם חברי כנסת מהליכוד התנגדו אליהם.
רעיון גרוע ביותר מהסיבה הפשוטה שכל הצעת חוק יצטרך ראש הממשלה לתת בונוסים ודברים לשרים כדי שיתמכו בחוק. בניגוד לעכשיו שנותנים אבל פחות ורק בהתחלה.
הערה. תתחילו לחקור את השמאל כי יש שם הרבה שחיתות ואל תהיו חד צדדי
תודה על התגובה. אבל על כל הטבה שייתנו – יצטרך להסכים רוב מהיכן לקצץ. לא פשוט בכלל. אין מתנות חינם יותר.
לגבי שמאל ימין: https://shakuf.press/nopolitics/
1. הבעיה הגדולה, הרי כל סוגיה תקציבית היא על חשבון משהו אחר (בגדול). למשל, האם בתקציב החינוך עדיף להעדיף הגדלת שעות לימוד מתמטיקה או דווקא פתיחת כיתות מגמות פיזיקה נוספות?
כשאיו ממשלה אחת אחראית, אין מישהו שיכול להגיד "בחרנו X על חשבון Y". ח"כים תמיד יצביעו בעד כל מה שפופולרי ולא יהיה יותר תקציב.
2. הזכרת לדוגמא את מתווה הגז. אני אישית כלכלן ורו"ח, ודעתי המקצועית היא שהפופוליזם בציבור בנושא פשוט אסון. צריך ממשלה שגם מסוגלת דרך המשמעת הקואליציונית לבצע מהלכים נכונים אך לא פופולריים. אגב, למרות שאני שייך לצד פוליטי מסויים, קופצת לי גם דוגמא מהצד השני שידע להגיד דברים לא פופולריים בהקשר של מיסוי חברות מחו"ל (אני בכוונה לא אומר את הפרטים, זה לא העיקר).
תודה על ההתייחסות. חשוב לי להדגיש שכל הצעה תקציבית – תיאלץ להביא הצעה מאיפה המימון יגיע. כלומר צריך יהיה רוב שיסכים מה לקצץ במקום. וזה לא פשוט
מה שאתה מציע, בעצם, הוא השמדת הרשות המבצעת, והטמעת סמכויותיה ברשות המחוקקת. אני לא בטוח שזה שיפור גדול.
למעשה, אני חושב שבשביל להשיג את המטרות שאתה מדבר עליהן כאן, לא צריך להשמיד את מושג הקואליציה. רק לצמצם בחדות את המשמעת הקואליציונית.
מהצד השני לגמרי — הפוסט הזה מעורר אצלי מחשבות על liquid democracy, שיטה שבאה ושואלת מחדש את שאלות היסוד על דמוקרטיה ייצוגית ונותנת תשובות שונות מהמקובל. למשל — במקום לבחור מפלגה אחת שתייצג אותי בכל הנושאים, אני אבחר נציגים מסוימים לענייני חינוך, אחרים לענייני כלכלה, וכולי. זו שיטה שמתחילה מדמוקרטיה ישירה ומנסה לפתור את הבעיות שלה, בלי לקחת את השיטות הייצוגיות הקיימות כמובנות מאליהן.
מאוד יצירתי ומעניין. מאוד נאיבי וסיכוי אפסי להתממש. הדילים ימשיכו להתקיים. ואיך תתנהל הממשלה בלי ראש? ימנו ראש ממשלה תורן כל חודש שר אחר? אולי בשוויץ – לא במידל איסט.
רעיון מצוין! אני הגעתי לאותה מסקנה בעצמי. רק שאני לא מאמין שרשות מבצעת במתכונת הזאת תעבוד: אין דרך חד-משמעית לחלק משרדים למפלגות, לא ברור מי יהיה רה"מ, לא יהיה תיאום בין משרדים (בין אם יהיה רה"מ או לא) ולא מובטח שהשרים יהיו קומפטנטיים לתפקידם והכי חשוב, לא מובטח שהם יכבדו את הכנסת. למשל, אם הכנסת מחליטה ברוב גדול לקלוט פליטים סודנים, אבל שר הפנים מתנגד ומונע את זה, מה עושים?
במקום כל הבלגן הזה אני מציע שהשרים ייבחרו לא מתוך חברי הכנסת, אלא מתוך אנשי מקצוע מתאימים שאינם פוליטיקאים בכלל. החוק הקיים לא רק מאפשר את זה, אלא כמעט ממליץ. זה פתרון מושלם מכל הבחינות, כי רק לשרים א-פוליטיים אין ניגוד עניינים בין עמדות מפלגתם והחלטות הכנסת, כי אין להם מפלגה. הם בטח יהיו הכי קומפטנטיים שאפשר (כי יש מבחר גדול והבחירה נעשית רק על סמך מאפיינים מקצועיים), לא יהיה צורך בניפוח ממשלה כדי לתת ג'ובים לכל המפלגות והכי חשוב, לא יהיה צורך בהפלת הממשלה מסיבות פוליטיות, כי זה לא ישנה כלום.
גם רה"מ חייב להיות א-פוליטי, אחרת נחזור לאותן בעיות. בשביל זה כן צריך לשנות את חוק יסוד, אבל רק נקודתית.