כששואלים אותי "מה מניע אותך?" אני לרוב עונה: הזעם! אבל לאחרונה הבנתי שטעיתי. או שזה רק חלק. כי מה שמתדלק אותי יותר מכל זה בכלל הציפיות.
כשראש הממשלה מטיף לגזענות במקום לאהבה, זה מחרפן אותי כל פעם מחדש. כשהוא ממנה אנשים שישבו בכלא או צריכים לשבת בכלא – זה מחרפן אותי כל פעם מחדש. אני פשוט לא מאמין שהוא עושה את זה. אני גם לא מאמין שאנחנו מאפשרים זאת. תמימות? אולי. אבל אותה תמימות מתרגמת לדלק שבלעדיה הייתי כנראה מזמן מוריד את הרגל מהגז.
ארצי מלבין עיתון שמחבל בדמוקרטיה
אני כמובן מצפה ליותר גם מבוז'י, מבנט, משאר המנהיגים, וכן, גם מהתקשורת.
לראות מדי יום שבשני העיתונים הנקראים בישראל – "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" – מופיעות כתבות מעוותות מציאות ועדיין רוב העם בולע אותם – מחרפן אותי. לראות כיצד ללא בושה הם מסתירים אינטרסים, כיצד מאחורי כל חנופה לשמולי או לבנט עומדים אינטרסים מסחריים ופוליטיים – מחרפן אותי כל יום. מחדש.
וכשזה ממש בפרצוף, כמו העמוד האחורי של "ידיעות" בששי האחרון – העמוד הנקרא במדינה – אני פשוט לא מאמין.
מודעה במסווה כתבה זועקת לנו לרכוש אלבום של איש המערכת – ואני פשוט לא מאמין שהגענו לשם. שאלה: לפרגן לכותב הטורים הקבוע שמלבין עיתון שמחבל בדמוקרטיה על בסיס יומיומי – ללא גילוי נאות – זה הגיוני? להמשיך להגדיר אותו "עיתון" זה הגיוני?
כך יוצרים שקרנים
אני יודע. אתם משוכנעים שאני תם. שככה זה עובד. אבל ככה אני – אפילו השקר הבסיסי הזה, שבשנים האחרונות "ידיעות" מגדיר את איש המערכת שלו שוב ושוב ושוב כסוג של אל – מחריד אותי. כל יום מחדש.
זה מחריד במיוחד משום שזה רק הסימפטום, כמה עמודים לפני ארצי, למשל, מופיעה ידיעה מפרגנת מספר 3462343 לאדם שארצי החליף: יאיר לפיד. ידיעה ששום עיתונאי לא היה מדפיס ללא אקדח לרקה, אך העיתון הגדול בישראל יודע שלא תעשו כלום ושרובכם כבר לא מקשרים, ומדפיס. יום אחרי יום, "ישראל היום" ו"ידיעות" מציירים מציאות שמנותקת מהמציאות. אבל אחרי כל כך הרבה פעמים שהיא התנוססה ב"עיתון", תקראו שקרן למי שסותר אותה.
מתווי מציאות למכירה
ארצי הוא רק דוגמה – אבל דוגמה נהדרת. נוני מוזס והנהלתו התגייסו להנציח את התחליף-לפיד שלהם כסמן מוסרי ואהוב, כדי שהם ייתפסו כמוסריים ואהובים. ב"עין השביעית" אף חשפו שבעבר הם הלכו למען המטרה הזו רחוק מאוד.
ופסקה אחרונה מהלב. אני יודע שלרבים נמאס לקרוא אותי ואת דומי והם מעדיפים את "כשאבא ואמא בני דודים" וכו'. גם לי נמאס. אבל אני לא יכול להפסיק. זה חזק ממני. עד שאקים בית ספר לקריאה ביקורתית, אמשיך לחפור לכם שוב ושוב ושוב על מתווי מציאות שמוכרים אתכם בלי דין וחשבון, עד שאמא שלי תישאר הקוראת האחרונה שלי. למה? כי בלבי עדיין שוכנות ציפיות, ואף אחד, אבל אף אחד, לא יצליח לחסל אותן.
נ.ב
אם אתם לא רק ממשיכים לעקוב אלא גם רוצים לסייע: נפתח עמוד של תמיכה קבועה!
האמת? אילו עמד לרשותנו תקציב של מיליון שקל בחודש – היינו בודקים בקביעות את מפגשי, נכסי וקשרי רה"מ, השרים, מבקר המדינה, חברי האופוזיציה, המו"לים, ולמעשה את כלל מתווי המציאות. אבל אין לנו.
אז עד שזה יקרה, נשאף ליעד ביניים של 12 אלפי שקלים בחודש. כך נוכל, לכל הפחות, להמשיך לפעול כפי שאנו פועלים כיום ואף להתרחב.
משום מה כבר תורמים בקביעות כ-50 אנשים מהממים שאין לי (תומר) מושג מי הם. הנס הזה מזריק לפעילותנו כ- 2,000 שקל חודשיים. אם אתם חושבים שאנו עושים עבודה טובה – נשמח שתתמכו בה (רק אם אתם מסוגלים כמובן).
כתבה מנוסחת לא ברור